ברור שאני יודעת להקשיב. אני עושה את זה כל יום, עם בן זוגי, עם ילדיי, עם חבריי, בעבודתי.. נעצור כאן. נהיה כנים עם עצמנו (על זה צריך לכתוב פוסט בפני עצמו.. לא קל). ונבדוק: האם באמת אנו מקשיבים? ממש נמצאים כאן ועכשיו עם האדם המדבר שמולנו?

פעמים רבות קורה לנו שאנו מעמידים פני מקשיבים אך איננו מצליחים להקשיב באמת. דברים רבים עולים בנו ו'מתערבבים' בתוך החומרים המגיעים אלינו מבחוץ. לעתים מדובר בטרדות היומיום, בסידורים שצריך לעשות, בבדיקה חוזרת של מה שעשיתי/ אמרתי אתמול או של מה מה שברצוני לעשות מחר וכו' וכו'. ולפעמים עולות מחשבות על האדם שמולי, זה שמדבר כעת. לפעמים עולה ביקורת ולא פעם אנו מוצאים את עצמנו רק מחכים 'לתורנו'. למה באמת אני מקשיבה? לאדם שמולי או למחשבותיי? אם אהיה כנה עם עצמי אוכל להודות שאני מקשיבה כמעט רק למחשבותיי ומעט מאוד, אם בכלל, לאדם שמולי.

האדם מולי יושב ומדבר ואני, מקשיבה- לא מקשיבה, שומעת את המילים אך בו בזמן חושבת על דברים אחרים. נראה שהוא לא מרגיש זאת, הרי הוא ממשיך לדבר. אבל הוא מרגיש זאת, משהו בו מרגיש. אני חושבת שתחושת הבדידות בעולם נובעת בדרך כלל מסיבה זו. כמעט ואין הקשבה אמתית. מישהו שבאמת מקשיב, שנמצא באמת איתי. שאכפת לו!

והמצוקה שבבדידות נובעת לא רק מפני שלא מקשיבים לי. אלא מפני שאני עצמי אינני מקשיבה. למה כל כך חשוב שאקשיב אם לא עבור הזולת? כדי שאוכל לצאת לכמה רגעים מעצמי. לטבול לרגע במימי אגם אחר: חמים או קרירים יותר, שלווים או מפחידים, רכים או קשים.. ההרגשה הזאת, לצאת לרגע מעצמי ולהיות עם.. נותנת כוחות, פרופורציות, בגרות, התרחבות. זוהי התנסות בעלת כוחות ריפוי גדולים במיוחד.

אומר עוד דבר אחד לפני שנתחיל, עם ילדים הנושא הזה חשוב במיוחד! הם דורשים שיקשיבו להם. הקשבה מלאה, אמתית, מתוך נוכחות. לפעמים נראה לנו שהם נודניקים, או דורשים יותר מדי תשומת לב אבל! רגעים בודדים של הקשבה יכולים לתת להם מלאי עצום של תשומת לב, במקום שעות של התחמקות מהקשבה. נסו את זה!

שנתחיל?

אז איך מקשיבים באמת? אחלק כאן את ההסבר ל-2 חלקים: החלק הראשון עוסק במה עושים מבחוץ, איך זה אמור להיראות, והחלק השני יסביר מה עושים בפנים, בתוכנו.

חלק ראשון, 'מבחוץ': כולנו יודעים ששפת הגוף שלנו משפיעה מאוד על האדם שמולנו. גם בלי להיות מודעים לכך אנחנו יודעים, ממש טוב, לקרוא שפת גוף. פעמים רבות קורה כי ישבנו עם מישהו והוא הקשיב לכאורה וגם הגיב בהתאם, אבל אחרי הפגישה אנחנו מרגישים מרוקנים, בודדים, אולי אפילו עצובים וממש מתבאסים על האדם שהיה איתנו. לא ממש יכולים לשים את האצבע על מה קרה ולמה אנו מרגישים כך, לפעמים אפילו מרגישים כפויי טובה ומדחיקים את מה שעלה בנו בשל כך. בדרך כלל, דווקא שפת הגוף לא משקרת והתחושות הללו שלנו פחות מתעתעות ממה שאומר לנו ההיגיון.

העניין הוא, ששפת הגוף שלנו משפיעה משמעותית לא רק על האדם שמולנו אלא גם עלינו, נסו למשל, לשבת זקופים או כפופים וראו איך הרגשתכם משתנה מיד.

אז איך אמורה להיראות שפת הגוף של המקשיב? ראשית, העיניים. הסתכלו בעיניו של האדם היושב מולכם. אין חשוב מזה. אל תפנו את מבטכם ואל תשוטטו איתו במקומות אחרים. פשוט הסתכלו לתוך עיניו. אם קשה לכם, הסתכלו על הנקודה שבין שתי העיניים, טיפה מעליהן. תוכלו לראות את הבעות עיניו ופניו המשתנות, יהיה לכם קל יותר לעקוב ולהקשיב גם למה שלא נאמר והאדם שמולכם ירגיש בכך. כמו ליטוף מתוך אכפתיות. הגוף, יזוז בהתאם לדברים העולים, הנהון למשל, הוא משמעותי מאוד. אני מהנהנת כשאני מבינה, כשאני מסכימה אבל גם לאות הקשבה בלבד, כמו אמרתי: "אני כאן, אני שומעת אותך". כשהגוף מחוייב גם הוא להקשבה ומהדהד את הדברים הנאמרים, משהו קורה בתוכי, נפתח חלל בתוכי, מתפנה מקום ואני מוכנה לקבל, לקלוט את השדר המגיע מבחוץ. המדבר ירגיש את השפעת מילותיו עלי ואת משמעותם עבורי, הוא ירגיש נתמך ומעודד לדבר ולשתף. השפה, משמעותית ביותר, אני חוזרת על דברי הדובר במילותיו או במילים אחרות, אני מהדהדת לו את דבריו. אוכל להדהד גם את רגשותיו, תחושותיו. למשל, "התעצבנת כשזה קרה.." או "אתה מתכוון ש..". אם לא דייקת, ידייק אותך הדובר מחדש. אם דייקת, אתם באותה סירה עכשיו. אתה כמשיב, תוכל ל'חזור' בכל פעם לשיחה, לבדוק אם הבנת את הדברים ואת כוונתם, לשתף פעולה באופן אקטיבי, בלי 'לגנוב את הבמה'. בשני המקרים יחוש הדובר שאתה נמצא איתו, הוא לא לבד עכשיו, יש מישהו שמנסה להבין אותו, שמקשיב לו. זו המתנה הכי גדולה שתוכל לתת לזולת. 

חלק שני: 'מבפנים'. נוכחות וחדר ריק. העניין הוא להיות נוכח מבפנים. לא להילקח על ידי מחשבותינו או על ידי 'רעשים' אחרים, מבחוץ או מבפנים. איך עושים את זה? אתן כאן שתי טכניקות שככל שנתרגל אותן כך נצליח יותר. חשוב מאוד לזכור שנמצא את עצמנו שוב ושוב 'נלקחים', נעלמים למחוזות רחוקים.. זה בסדר, אל לנו להאשים את עצמנו, אף פעם לא לימדו אותנו להקשיב באמת. אם נמשיך ונתאמן, נגלה שהיכולת שלנו מתפתחת ומשתפרת.

טכניקה ראשונה: חזרה לגוף, בזמן שאני מקשיבה למי שאיתי, אני חשה איבר מסוים בגופי. את הגב למשל, או את הישבן (אם אני יושבת).. אם שמתי לב ש'נעלמתי', אני חוזרת קודם כל לתחושת הגוף ומשם מתחברת שוב לשיחה.

טכניקה שנייה: אפשר לדמיין את הראש כחדר גדול ריק ובו חלונות רבים, פתוחים. כל דבר ששותפי לשיחה אומר- נשאר בחדר. כל דבר אחר, כל מחשבה אחרת שלי על מה שהוא אומר או בנושאים אחרים- יוצאת מיד מהחלונות, החדר תמיד ריק ומוכן לקבל את הדברים הנאמרים.

בכל רגע אבדוק את עצמי, האם אני כאן ועכשיו עם הדובר ומה שהוא מביא או שאני חושב על.. (גם אם זה על הדברים הנאמרים, הקשב, אל תחשוב).

אפשר לכתוב ספרים שלמים בנושא זה, ניסיתי לתת כאן את הבסיס איתו אפשר לעבוד בכל רגע, עם כל אדם. גם כדי לתת לו את הדבר יקר הערך הנקרא: הקשבה. וגם כדי לאפשר לעצמנו יציאה לטיול קצר אל מחוץ לעצמנו. החוויה שבנתינה לא מעצמך אלא של עצמך היא מתנה מאין כמותה.

לסיום אומר כי ההקשבה היא אקט של אהבה אמיתית. תמיד כדאי להתחבר קודם כל לאהבה שיש בי לעצמי, לאדם שמולי, לבני אדם בכלל או לכל יצור בעולמנו הנפלא.

בהצלחה!

בכל שאלה ניתן לפנות אליי כאן בתגובות או לכתובת המייל שלי carmitu@gmail.com

ניתן גם לקבוע פגישה או סדרת פגישות, במחשב (סקייפ) או בקליניקה שלי, בטלפון: 054-7793382

*השימוש באתר ובכל תכניו הוא אישי בלבד. אין לעשות כל שימוש באתר לצרכים מסחריים או למטרות רווח כלשהן. השימוש בתכנים שבאתר הינו באחריותכם המלאה והבלעדית.