סלפ תראפי- המדריך

    1. כרמית אוזן מאת

      ברכה יקרה,

      תודה רבה על הדברים החמים שכתבת!

      השאלה שלך מצויינת ואני שמחה לענות עליה.

      זה מה ששאלת:

      "..נאשר לעצמינו כל מה שאנו מרגישים וחושבים, משהו בסגנון של : זה

      ממש בסדר להרגיש כך, זוהי תגובה טבעית"

      ,ואשתמש בדוגמאות שנתת "אני אפס, עוד פעם אני מפשל ,איזו בושה ,

      ושאלתי : כיצד ניתן לומר זה בסדר להרגיש כך ? זוהי תגובה טבעית להרגיש כך ?

      האם על האדם להאמין במחשבותיו אלה ? { אלוקים שישמור,,,, }..".

      תשובתי מחולקת לשני חלקים: 1. הסבר פשוט על למה 'זה' באמת נורמלי 2.הסבר על למה זה בעדנו לאשר את 'זה'.

      1. נתחיל בכך שאין ולא יכולה להיות לנו שליטה על רגשותינו ומחשבותינו. כל מה שאנו יכולים לעשות זה להיות מודעים אליהם,
      לקבל אותם ולהמשיך הלאה (לא להתקע..). בדרך כלל הבעיה היא שאנחנו נתקעים.. דבר נוסף שאנו יכולים לעשות,
      זה לברר את מקורן של המחשבות/ הרגשות הללו (כמו 'אני אפס') ולעבוד איתם, כך נוכל לאפשר להם לעבור שינוי מהותי.. מה שנקרא טרנספורמציה.

      זה בסדר להרגיש כל דבר שעולה בנו. כל דבר שאת מרגישה הוא טבעי ונורמלי ואנושי.
      הרי זה מה שאת מרגישה..
      נכון שיש לנו רגשות ומחשבות שאינם נעימים לנו אבל זה לא אומר שאינם טבעיים לנו.
      ה'מערכת' שלנו עובדת באופן הכי טוב שהיא יכולה לעבוד בנסיבות החיים המסויימות שלנו.
      הרגשות והמחשבות שעולים בנו הם תוצאה של המצב העכשווי פלוס כל חומרי הליבה (הזכרונות, התובנות, ההגנות, המסקנות..) שיש לנו בתקליטייה העשירה שלנו.
      למשל, אם נכשלתי כרגע ואני מרגישה אפס- יש פה צירוף של הכשלון ושל חומרי הליבה שלי (נניח בהפשטה שהוריי היו אומרים שמי שנכשל הוא אפס) וזה הרגש שעולה
      הוא טבעי, הוא אנושי, הוא נורמלי. כל אחד אחר במצבי היה מרגיש כך!

      2. אם אני מרגישה אפס ואני אומרת לעצמי שזה נורמלי להרגיש כך- זה לא אומר שאני אפס אלא אומר שמה שאני מרגישה עכשיו הוא אנושי.
      בואי נניח את ההיפך מזה: אני מרגישה אפס ואמרת לעצמי שזה לא נורמלי להרגיש כך. שזה לא טבעי..
      עכשיו לגמרי החלשתי את עצמי.. אפילו לרגשות שאני מרגישה אין לגיטימציה..
      בעצם, אם לא ארשה לעצמי לקבל את עצמי כמו שאני לא אוכל לצאת לדרך של צמיחה והתפתחות
      מפני שאשאר כל הזמן בקו הפתיחה, נאבקת במי שאני ובמה שחי בתוכי.

      בנוסף, מן הבחינה הרגשית באי נחשוב מה מחזק/ מחליש אותנו יותר. ניקח ילד קטן כדוגמה.
      הוא בא אלייך, בוכה, אומר שנכשל בבחינה (נניח) ושהוא מרגיש אפס. אם תגידי לו:
      "אלוקים שישמור.. אל תאמין למחשבות האלה וכו'.."
      המקסימום שיוכל לעשות יהיה להדחיק את המחשבות והרגשות. מפני שהוא לומד שזה לא טוב.. זאת אומרת שמה שחי בו הוא לא טוב..
      עכשיו הוא גם מרגיש אפס וגם מרגיש לא נורמלי..
      לעומת זאת, אם תאמרי לו משהו כמו: "אוי, ילד יקר שלי. אני ככ מבינה את איך שאתה מרגיש עכשיו.
      גם אני כשאני נכשלת לפעמים מרגישה שאני לא שווה. זה ככ נורמלי להרגיש כך.. אני רואה שבאמת קשה לך עכשיו.."
      ואז בחיבוק מלא תוכלי להוסיף: ".. ואני רוצה לומר לך שאתה חכם ונבון ויקר ככ ואני יודעת שאתה תצליח.. כולנו נכשלים לפעמים..".
      אישרת לו את רגשותיו ומחשבותיו, השתתפת איתו בכך שאמרת שגם לך זה קורה (הוא כבר לא לבד עכשיו).. חיזקת אותו ואפילו את הקשר בינכם.

      אני כבר רואה אותו מחייך!

      מקווה שהצלחתי לעזור..

      יום נפלא ובהצלחה,
      כרמית

    1. כרמית אוזן מאת

      היי מלי,

      תודה לך על השאלה. שאלה מעולה שמתאימה גם למטפלים וגם למי שמתנסה במדריך בעצמו ומגלה שאיננו מצליח להתחבר לקול האוהד.

      לרבים מאיתנו אין קשר עם הקולות האוהדים.
      אעצור לרגע להסביר את המשפט הזה מפני שהוא חשוב..
      כפי שאני רואה את הדברים (וכפי שכבר הוכח בעשורים האחרונים) אין אדם שאין בו קולות אוהדים..
      אנו מגיעים לעולם עם כוחות וקולות בריאים
      אלא שבתהליך הגדילה שלנו קורה שהקשר עם הקולות האוהדים הולך ומטשטש.

      (כשאדם אומר שהוא היה רוצה קריירה מספקת, מערכות יחסים טובות ומהנות וכו'- אנו כבר יכולים להבין שיש בו חלק בריא
      זה החלק בו שמבקש לעצמו את כל הדברים הללו..).

      אז.. מה יעשה אדם שלא מצליח להתחבר לקולות האוהדים שבו? או מטפל שחווה זאת עם מטופל?
      אתן פה 4 הצעות:

      נקבל בהבנה- לנפש קצב משל עצמה והאורגניות שבה דברים עולים (או לא עולים) חשובה לנו מאוד. נזכור שהניתוק מהקולות האוהדים הוא בדרך כלל סוג של הגנה ואנו רוצים לכבד הגנה זו.

      המודעות מבורכת- נזכור שלנפש יכולת ריפוי משל עצמה ובעצם זה שהאדם מודע לכך שיש בו קולות אוהדים ושאיננו מסוגל להתחבר אליהם כרגע כבר סומנה בו איזו דרך, איזה כיוון שלא היה קיים עד כה.

      ffu- מוכנות לצאת מאיזור הנוחות. המושג הזה מגיע מעולם האימון (fucking fed up). לפעמים, אדם צריך להגיע לנקודת משבר בחייו כדי שסכים לצאת מאזור הנוחות שלו (אזור הנוחות הוא לא בהכרח אזור נעים, אלא לעיתים ה'לא נעים' שאנחנו פשוט רגילים להיות בו..

      הרחקה- זו טכניקה שבעצם עוזרת לסמן את הדרך החדשה שהתגלתה בפנינו. נשאל את עצמנו (/את המטופל): אם אתה היית מישהו אחר והיית צריך לתת ל X שיושב פה את הקול האוהד, מה היית אומר עליו? (הוא צריך לדבר על עצמו בעצם) חשוב להנחות שיאמר רק דברים אמיתיים. אם אני עושה זאת עם עצמי: אני לרגע לא כרמית ואני מדברת על כרמית- בכנות.

      מקווה שהייתי לעזר..

      יום מקסים,
      כרמית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *