חלק ראשון- התמדה מהי?
"טיפת מים תנקב חור בסלע, לא בבת אחת, אלא בטפטוף מתמיד" – לוקרציוס.
כשאנחנו מתחילים משהו, יש בנו את ההתלהבות הראשונית. ההתרגשות הזאת של ההתחלה. כמו פרפרים בבטן. וההתרגשות הזאת נותנת לנו 'דרייב' להמשיך. כאילו יש שם כמות מסויימת של אנרגייה שממשיכה לתפעל את המערכת מעצמה. ברגע שהאנרגיה שהזאת (שניזונה מההתלהבות הראשונית) נגמרת- מגיע מקומה של ההתמדה.
בשלב זה, נכנסות לפעולה הנחישות והמשמעת העצמית. להמשיך! למרות הקשיים שיגיעו מבחוץ ומבפנים במלבושים שונים. למרות ההיסוסים ואי הוודאות. להמשיך ולהתמיד.
הנטייה לראות את המוטיבציה שלנו כדבר המאפשר לנו להתמיד היא מוטעית ומטעה. זאת מפני שמוטיבציה היא דבר הנתון לשינויים באופן תמידי. שינויים שלא ניתן לצפות אותם מכיוון שהם קשורים ותלויים במרכיבים רבים כל כך. כמו המצב הפזיולוגי/ בריאותי שלנו, הלחצים בהם אנחנו נתונים, מערכות היחסים בהן אנחנו מעורבים, הדימוי העצמי שלנו, ועוד.. בעצם, אפשר לומר שכמעט כל דבר יכול להשפיע באופן מודע או לא מודע על המוטיבציה שלנו.
אם כך, התמדה איננה תוצר של מוטיבציה אלא להיפך- התמדה היא מצב בו אינני מפסיקה את מה שאני עושה, מצב בו אני ממשיכה לנוע לעבר המטרה גם כשאין לי מוטיבציה.
אלמנט שני וחשוב ביותר בנושא זה הוא החיבור בין הצלחה להתמדה. הלא מתמידים יגידו שאינם מתמידים מפני שאינם מצליחים. אבל אין כאן את סיפור הביצה והתרנגולת- הכיוון כאן הוא ברור- התמדה היא מרכיב הכרחי בהצלחה לאורך זמן (נכון שיש יוצאים מן הכלל שהתמזל מזלם אבל האם כדאי לנו לבזבז את חיינו על האפשרות הזניחה וה'בלתי- תלויה- בנו' הזאת?) כולנו מכירים את הסיפור רצוף הכשלונות של אברהם לינקולן עד שהפך להיות נשיא ארה"ב וגם את הסיפור של תומס אדיסון עד שהמציא את הנורה החשמלית ואפילו את סיפורו של הבודהה או של משה רבנו- כולם היו אנשים שהתמידו- הם חוו אינספור כשלונות וקשיים ושאלות ותהיות ובכל זאת- הם המשיכו.
חלק שני- מדוע איננו מתמידים?
השאלה הגדולה היא מדוע אינני מתמיד/ה? מהם הגורמים החיצוניים או הפנימיים שמקשים עלי להתמיד?
האם זה מפני שאני נוטה להשתעמם? בגלל קשיים שעולים, מוטיבציה שיורדת, האם יש בתוכי קולי מסויים שאומר משהו כמו: אין טעם להשקיע, או אולי יש משהו שמחפש ריגושים ומאמין שהם לא קיימים במוכר.. (כמובן אמונה מגבילה ולא נכונה כי הריגושים הגדולים ביותר נמצאים בעומקים שניתן להגיע אליהם רק דרך המוכר..).
יכול להיות שאני פועל/ת למען מטרות שנבחרו עבורי. עושה דברים שלא מעניינים אותי רק כי.. אמא אמרה, צריך, ככה אפשר להרוויח כסף, אין סיכוי שאצליח בדברים אחרים וכו'. יכול להיות שזה עמוק מזה ואני פשוט לא יודעת מה אני באמת רוצה- מפחדת לחלום, לא מחוברת לעצמי מסיבות שונות ומשונות שבדרך כלל התגבשו בילדותי הרחוקה. כל מני אמונות שמגבילות את אושרי ומצמצמות אותי..
השפעות חיצוניות (כל דבר שמגיע אלינו מן החוץ) הן גורם מכריע בכל נושא ההתמדה. עד כמה אני מאפשר/ת להשפעות כאלה להכנס ולשנות את תוכניותיי? וכשהן נמצאות שם – האם אני מודעת לכח השפעתן עלי?
דוגמה שהיה לי חשוב להביא: אפילו זוגיות טובה היא תוצאה של התמדה. מפני שגם היא חווה עליות ומורדות- יש תקופות שאיננו אוהבים את בני הזוג שלנו ואף לא מצליחים לראות שום מוצא מסבך הטינה, הייאוש והכאב הממלאים את ליבנו ואת מערכת היחסים בה אנו מצויים. הלא מתמיד ימצא את דרכו אל מדרגות הרבנות.. המתמיד יבין שזה יעבור- בדיוק כפי שכל דבר אחר בחיים עובר ושכל דבר כרוך בשינויים. הוא יחכה עד יעבור זעם. יחפש דרכים להבין את המקום שלו בתוך המצב, את האמונות ואת הדפוסים שהביאו אותו למצב זה ולאט לאט יפרום את הכאב או יאפשר לו להפרם מעצמו.. ויתאפשר לרגשות חדשים- ישנים לשוב ולהופיע..
אני חוטאת פה למציאות ואינני כותבת על אמונות ודפוסים מגבילים המונעים מאיתנו להתמיד. זה נושא בפני עצמו, חשוב לאין ערוך!
חלק שלישי- כיצד אפשר להביא שינוי? או המדריך למתמיד המתחיל
שני עניינים מרכזיים כאן. מה ואיך. מהי המטרה שלכם וכיצד אתם הולכים אליה.
ה'מה'- בדקו את המטרות שלכם
האם אתם באמת מעוניינים להשיג אותן? או שרק נראה לכם שככה צריך/ נכון/ נחשב..
האם הן מעניינות אתכן, מעוררות בכם השראה? או שרק התוצאות העתידיות המקוות? האם ההתפתחות האישית שלכם היא החשובה או דברים חיצוניים לכם כמו: מה יגידו וכו'?
האם המטרה שלכם היא ריאלית? יכול להיות שהיא רחוקה מאוד. אם כך, שווה לעצור כדי ליצור מטרות משנה בדרך אליה.
חפשו מקום/ זמן/תחום בחייכם בו התמדתם נסו מדוע התמדתם בו? מה עזר לכם? מה היה התחום? יתכן מאוד שתחום זה ירמוז לכם על כיוון מתאים.
ה'איך'- בדקו כיצד אתם הולכים לכיוון המטרה שלכם
האם אתם עוצרים כדי לנוח? מהיכן אתם שואבים את הכוחות שלכם? אוורור ומנוחה הם חלק חשוב בהתמדה. כדאי שנבדוק מה נותן לנו כח כדי להמשיך. לא כדאי להצמד פה למה שנחשב מנוחה אלא למה שבאמת מאפשר לנו אותה (משטיפת כלים, דרך בישול, נקיון, פעילות גופנית, שיחה עם חבר/ה טוב/ה, קריאת ספר, לימודים, בילוי, קניות, מדיטציה וכו'. כדאי מאוד לתכנן זמן קבוע מראש בתוך סדר היום שלנו למספר דברים כאלו ולא לוותר עליהם גם כשהזמן דוחק (הוא הרי תמיד דוחק..)
האם אתם עושים את הדברים באותה דרך או שאתם חוקרים ומחפשים דרכים חדשות ומעניינות? האם אתם סקרנים לגבי הדרך בה אתם הולכים? חפשו דרכים לגוון אותה. היו יצירתיים ופתוחים. הקשיבו לעולם מסביבכם- אתם עלולים לגלות שהוא מאותת ורומז לכם על אפשרויות נוספות העומדות לרשותכם.
האם אתם משתפים אחרים במה שקורה? והאם הם מחזקים או מחלישים אתכם? אני נוהגת לחשוב על מטרה כמו תינוק- הרי לא אתן לכל אחד את התינוק שלי ולכן לא כדאי שאשתף כל אחד. חשוב שאבחר את מי לשתף (אבדוק את סיבותיי- מדוע אני משתפת). גם האנשים שאוהבים אתכם יכולים 'להוציא לכם את האוויר מהמפרשים'. כדאי לזכור שהם מדברים לא פעם מתוך הפחדים שלהם. כשאתם מרגישים שמישהו 'מחליש' אתכם בדקו היטב את דבריו, מהיכן הם מגיעים ומהי מטרתם האמיתית. הפכו את עצמכם למסננת צפופה ובחרו את מה שאתם רוצים לאפשר לו להכנס (משפטים מחלישים שרובנו מכירים מקרוב: "למה שתצליח?" "זה ממש קשה", "הרבה אנשים כבר ניסו לפניך", "אם היה לזה סיכוי מישהו כבר היה עושה זאת קודם" ועוד).
האם יש לכם תכנית להמשך או שאתם הולכים ללא דרך? חשוב מאוד שתהיה לכם דרך! כזאת שמעוגנת בזמן ובמקום. עשו עם עצמכם (או עם מישהו שאתם סומכים עליו) תהליך אימוני בכתב. מהי המטרה, מהן מטרות המשנה, והגדרות עשייה (קבועות בזמן ובמקום) לכל אחת ממטרות המשנה. האילתור הוא חשוב והוא יקרה. אבל אם הוא יהיה הדבר היחיד- אתם עלולים ללכת לאיבוד.
איך אני מתייחס/ת לכשלון? כשלב כמעט הכרחי בדרך או כסימן לכך שעלי לעזוב ולוותר? האם אני מוכנ/ה לעבוד קשה או שעבודה קשה מרתיעה אותי. האם אני מקווה לניסים? לאביר על הסוס הלבן שיבוא ויציל אותי אם אתפלל ממש חזק.. או שאני בחיפוש ועשייה.
ההבנה שכל קושי שאני נתקלת בו ואינני מתמודדת איתו יחזור ויופיע שוב ושוב בחיי בלבושים שונים, מאפשרת לי להשאר. הידיעה שאם אנסה לברוח ממנו/ לעקוף אותו/ להתעלם ממנו- הוא יחזור. להשאר עם הקושי (ולא למרות הקושי) מפני שרק אם אצליח לעבור דרכו אוכל להפרד ממנו ולהמשיך הלאה.
האם יש לכם ספקות בנוגע למטרה? אם כן, נסו לראות מהו מקור הספקות, דרך אחת לעשות זאת היא לבדוק מה אומרים הקולות בראש שלכם?- לא אצליח, אין לי סיכוי, גדול עלי..במצב בו הספקות ממשיכים להופיע השתדלו 'לחזור' לעשייה שלכם ברגע ההווה ולהפיח בה חיים. לראות כיצד היא תורמת להתפתחותכם כבני אדם גם מעבר לתחום בו אתם מבקשים להתפתח. בכל מקרה, לא כדאי לתת לספקות להפעיל אותנו. אפשר לתת להם לומר את מה שיש להם לומר, להודות להם ולמשיך הלאה.
החלטה לוותר לפעמים זוהי ההחלטה הנכונה עבורנו. אם עברנו על כל אחד מהדברים שלעיל. אם איננו רואים שזהו דפוס בחיינו (התנהגות שחוזרת על עצמה לאורך זמן). אפשר לשבת עם עצמנו, להתבונן פנימה ולראות אילו 'קולות' עולים בנו ומה הם אומרים בנושא. אם, מתוך מקום נקי ושקט, נגיע למסקנה שצריך לוותר, נוכל לעשות זאת ללא ייאוש, ללא עכבות ולהמשיך הלאה עם כל התובנות שאספנו בדרך.
לסיום אומר כי תהא אשר תהא דרכנו, אם נתמיד או נוותר, אם נתייאש או נפרוץ, אנחנו הולכים בה. אנחנו מתפתחים וצומחים בה ולכן, אנחנו מבורכים תמיד!