יש נטייה לראות את המושג 'מימוש עצמי' כמושג של הניו אייג'. אבל מימוש עצמי היה כאן מאז ומעולם. כולנו נולדנו עם הנטייה להגשים את עצמנו, לממש את הפוטנציאל הטמון בנו.

המון תיאוריות נכתבו על כך: ההומניזם הפנומנולוגי של רוג'רס, הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל, היררכית הצרכים המפורסמת של מסלאו עם המימוש העצמי בקצה העליון שלה ועוד. כולם מדברים על כך שזהו מניע העל של האדם. אם איננו קיים- יחיה האדם בתסכול עמוק, חוסר חיות וחוסר התלהבות ועד להרגשה כי אין עוד טעם לקיומו.

מימוש עצמי יכול להיות בתחומים שונים של חיי אדם: יש שיחפשו את המימוש העצמי שלהם ברוחניות, יש שיחפשוהו ביצירתיות לסוגיה, חינוך, זוגיות, תרומה לחברה, דעת, הורות, קריירה ועוד.. בדרך כלל, נראה את המימוש העצמי שלנו בכמה מן התחומים הללו ונבחר להתמסר לחלקם.

מימוש עצמי, כשמו כן הוא: מימוש של עצמי. כל אחד מאיתנו הגיע לעולם הזה עם מתנות. עם כישורים ייחודיים- אלו הכישורים בהם ישתמש כדי להוציא את הפוטנציאל הטמון בו מן הכוח אל הפועל. אפשר לקרוא למתנות הללו חוזקות, כוחות, כישורים.. ובעצם, המימוש העצמי שלנו יהיה כרוך בהפעלתם.

אז לכל אחד מאיתנו יש כישורים, מדוע אם כך איננו צועדים בדרך של מימוש עצמנו? מדוע איננו חיים בתחושה של סיפוק והגשמה עצמית? או, על דרך החיוב: כיצד נוכל לצעוד בדרך למימוש עצמי? שאלה טובה והתשובה עליה מורכבת מ- 3 צעדים:

צעד ראשון:

מיהו העצמי שאני מממש? האם זהו העצמי העוטה מסכות? זה שהתאים את עצמו לדעת הקהל, זה שנכווה ופיתח לעצמו אינסוף הגנות כדי ש..לא יכשל, ינודה, יפגע וכו' או שזה העצמי האמיתי שלי, המקורי. זה שחייתי איתו בעולם עוד לפני שפגשתי את צפיותיהם של האחרים. האם אני מגשימה את עצמי או את מה שאני חושבת שאני אמורה להגשים? זוהי שאלה קשה, שצריך להקדיש לה תשומת לב אמיתית (ואולי גם לקבל עזרה). פרט לתשומת לב- נדרשת כאן כנות רבה (שלי מול עצמי), אומץ ומוכנות לעשות ויתורים בתחום האגו (אסטה כאן לרגע כדי לתת דוגמה ממחישה מתחום הקריירה: הכרתי פעם אדם שהיה עורך דין כי כך רצו הוריו. שנים רבות בילה בעבודה ובנסיון להגשים את עצמו דרך מקצוע זה אבל לא הצליח להרגיש סיפוק והתלהבות בחייו.. לאחר תהליך שכזה הבין שהוא רוצה להיות קונדיטור!!.. כילד, אהב ליצור, לטעום, לגעת, לפנק. אך כשגילה שאין הערכה לכך וכמו כל ילד, רצה לזכות בתשומת לב ובהערכה.. פנה למקומות בהם ידע שיקבל אותם..).

לאו צה החכם אמר כך: "כאשר אני מרפה ממה שאני– אני הופך למה שאני עשוי להיות." התהליך שבו אני מרפה ממה שאני הוא העיקר. תחילתו בהתבוננות ובמודעות, המשכו בקבלה ובהסכמה וסופו בהרפיה ובעזיבה (אני צריך לראות ולדעת שאני שם- לקבל את זה שאני שם ורק אז, אוכל גם ללכת משם..).

צעד שני:

צעד שלישי:

מודעות למתנות (לכישורים) שקיבלתי, הזרה שלהן (כי אנו תופסים אותן לא פעם כמובנות מאליהן, כלא נחשבות באמת. ורוצים דווקא את מה שאין- או יש במינונים נמוכים..), הוקרה עליהן ושימוש יומיומי בהן מתוך בחירה מודעת.

כעת אפשר לבחור מטרות (אמיתיות- מהותיות- פנימיות) בדרך אל המימוש העצמי שלי וכאשר נגשים אותן, יבואו אחרות- תמיד משלנו. תמיד נקיות ממה שצריך וממה שכדאי ומשקפות אותנו- את מי שאנחנו באמת ואת מה שיש לנו להביא לעולם.

אנא מכם, אל תתייאשו, הדבר אפשרי ונחוץ. אני בוחרת לסיים כאן עם ציטוט של ג'ורג' אליוט שבנחישות, בהתמדה ובאומץ פסעה בשבילי המימוש העצמי שלה. היא כותבת כך:

"לעולם לא מאוחר מדי להיות מי שיכולת להיות."