ילדי פורצלן- על קשיים חברתיים אצל ילדים ומבוגרים

קשיים חברתיים לא מקובל דחייה חברתית'ילדי פורצלן' אני קוראת להם. אותם ילדים/אנשים רגישים שחווים את הקשיים החברתיים בעוצמות גבוהות עד כאב. שמרוב כוויות כבר אינם מעזים להתקרב ולגעת. אותם אלה שרוצים כל כך להרגיש ביחד, שרוצים כל כך להשתייך, שרוצים כל כך להזמין חבר הביתה, או סתם לפטפט עם מישהו והבדידות מכה בהם.

(רק לרגע אומר כאן שוב שהפוסט הזה לגמרי מיועד לאנשים בכל הגילאים, החווים קושי דומה).

נראה שדווקא לילדים/ אנשים האלה יש כל כך הרבה מה לתת. הם יודעים להיות שם עד הסוף, הם מוכנים להעניק את כל האהבה שיש בהם, הם הוגנים, הם יודעים, ברגישותם הרבה, לזהות מצוקות רגשיות של האחר ולתמוך בו בעת הצורך, הם אמפתיים, מצפוניים ורגישים לדקויות.. אפשר להמשיך כאן עוד וכל אחד מוזמן להוסיף כמיטב היכרותו עם האוצר שלו.

אז מה העניין? למה דווקא הם נשארים בצד? למה דווקא הם חווים בדידות קשה מנשוא? התשובה היא מורכבת אבל אנסה לפשט אותה לשלושה כיוונים עיקריים:

לכיוון הראשון אקרא 'הבדידות הקיומית'. זוהי הבדידות הקיימת אצל כולנו אך מורגשת אצל ילדים אלה ברמות גבוהות יותר. הרגישות הזאת, שהיא מתנה גדולה, היא גם מקור גדול לסבל בגיל הזה. אביא דוגמה: ילדים משחקים בחצר, ילד ניגש אליהם ומבקש להצטרף- הם מסרבים. הוא נעלב, אולי אפילו בוכה, היום ממשיך- באחד השיעורים התלמיד שיושב לידו מפטפט אתו. הוא מרגיש טוב יותר והעניין נשכח או שעצמתו דוהה מאוד. אצל הילד הרגיש, הכאב ילך ויגדל, הוא לא יוכל לפטפט עם החבר מפני שהוא עמוק בתוך הכאב, כמו צלקת, הוא יישא אותו לכל מקום והדבר (הכאב, העלבון..) ישתקף בפניו וימנע מילדים להתקרב אליו. דוגמה אחרת: שני ילדים נמצאים בחוץ בהפסקה. אין להם עם מי לשחק. האחד- ימצא תעסוקה כלשהי לעצמו (יכין שיעורים, יקרא, יחלום..) והשני- אף על פי שיתכן שיעשה בדיוק את אותו הדבר, יחוש את הבדידות בעוצמות גבוהות מאוד. אפילו בשעת משחק עם חברים- ירגיש את בדידותו ביתר שאת.

אם אסכם את הכיוון הזה אומר שהילד חווה את אותם הדברים בדיוק בעוצמות רגשיות גבוהות בהרבה משל שאר הילדים. כך גם אצל מבוגרים (התכנים שונים- הרשות דומים).

לכיוון השני, אקרא 'המתנה'. הוא שונה! הוא לא יכול להסתגל לחברה שבה מעליבים אחד את השני, לא יכול להסתגל לכוחנות הקיימת, לא יכול להסתגל לחוסר כנות (מעין 'אחד בפה- אחד בלב'), לא יכול להסתגל לחוסר הוגנות..

זה נראה יפה ואפילו רומנטי- יש לנו ילד מיוחד כל כך. זה באמת נכון! אבל, כמה פעמים אנחנו מתפללים שיוכל להסתגל? כמה פעמים אנחנו מעבירים לו את המסר שהוא יכול, אם רק היה רוצה.. אנחנו רוצים שיישאר רגיש והוגן וחבר טוב באמת אבל שיהיה גם כמו כולם..

אם אסכם את הכיוון הזה אומר שילד כזה לא תמיד יכול להסתגל להתנהגויות חברתיות מוכרות גם אם לא רצויות.

לכיוון השלישי אקרא 'המצב בשטח'. הכיוון הזה מדבר על תוצאות אפשריות. למשל, אותו ילד ביקש להשתתף במשחק וקיבל סירוב- בשל העוצמה הרגשית הגבוהה שחווה לא ינסה שוב. בשל חוויות כאלה ואחרות הוא עלול לפחד מניסיונות ליצירת קשר- הוא לא ינסה להצטרף לחבר'ה, הוא לא יזמין אליו הביתה, לעתים אפילו ימנע מלהביט בפניהם של אחרים כדי לא לפגוש את מבטם וכך.. בשלב מסוים, הוא עלול למצוא את עצמו בבידוד חברתי.

אם אסכם את הכיוון הזה אומר, שיתכן מצב בו הילד נמנע מניסיונות ליצירת קשרים חברתיים.

אז איך אפשר לעזור?

אפשר לדבר עם הילד על הבדידות הזו. אפשר לתת מקום לדברים הללו שעולים בכולנו. חלקנו רגישים מספיק לשמוע אותם- מסוגלים להקשיב לעצמנו ולמה שעולה מתוכנו וחלקנו פחות.

אפשר להראות לילדנו את המתנה שקיבל ואת היופי במתנה הזאת ואפשר לראות גם את הכאב שהיא מביאה איתה ולדבר עליו. בעיקר לתת לכאב להיות– לא לנסות לטשטש אותו או לומר באיזשהו אופן 'זה לא נורא'. או לנסות להסיח את הדעת מהכאב. פשוט לתת לו לבוא ולהיות ולסמוך על כך שכשהוא יסיים את תפקידו- הוא גם ילך.

להעריך ולהוקיר את רגישותו.

לחזק את הילד בחוזקותיו (למשל, לשלוח אותו לחוג שהוא יכול להרגיש שהוא ממש טוב בו, למשל- להחמיא לו וללמד אותו להחמיא לעצמו..)

לבדוק, ביחד אתו את המצב בשטח ולעזור לו בתיווך (כאן זה תלוי גיל. בגיל צעיר למשל, עם אילו ילדים היה רוצה להתחבר? לעזור לו להשיג את המספר ולהתקשר להזמינם אליו, או לדבר עם המחנכת שתעזור ליצור ביניהם קשר..).

לנסות לבדוק מה קרה ואילו משמעויות נוספות יכולות להיות לדברים (למשל- אם סירבו לשתף אותו במשחק- מה המשמעות שהוא נתן לדברים? שהם לא אוהבים אותו/ שהם מגעילים.. איזו פרשנות נוספת יכולה להיות כאן? שהיו בדיוק באמצע משהו..).

אם הייתי צריכה לסכם את כל המאמר הזה הייתי אומרת שלהיות ילד/אדם רגיש זו מתנה גדולה המזמנת  גם קשיים גדולים. אפשר לראות את הקשיים כחלק מהמתנה- הם מאפשרים לגדול, להתפתח ולצמוח- כאשר הילד גדל בסביבה מיטיבה ותומכת, המעודדת אותם להוקיר את רגישותו.

אם נעשה זאת נוכל לסייע לילדינו/לעצמנו להתמודד עם מצבים חברתיים, ליהנות ממה שמזמן להם בית הספר/ החיים ועדיין להישאר מה שהם- ילדים/ אנשים רגישים מאוד.

 

 

 

 

 

 

 







הכותבת היא מאמנת טרנספורמטיבית ומנחת סדנאות.
ליצירת קשר לחץ כאן