*המאמר מתאים גם למבוגרים הסובלים מדימוי עצמי נמוך. כאשר מדובר על התייחסות לילד- התייחסו לילד שבתוככם.
במאמר זה אנסה להבין מה יש בתוך המושגים הללו. זהו ניסיון להבין את העיקר ולפרוט למילים משהו המורכב מגורמים רבים מאוד. יתכן שחלקו יהיה קצת מבולבל ולא ידידותי לקריאה ועל כך התנצלותי מראש.
בסופו אביא שלושה כיוונים שונים לעבודה עם ילדים ומתבגרים- הניסיון שלי לימד אותי שהכיוונים הללו יכולים להביא הרבה אור, באופן מיידי יחסית.
ראשית, בואו ננסה להבין בפשטות את המושג 'דימוי עצמי'. מי אני בעיני עצמי? איזה דימוי עולה בעיני רוחי כשאני חושב על עצמי. בדרך כלל התשובה תתחלק כאן להיבטים שונים: לימודי, חברתי, מראה חיצוני, אישי, משפחתי. כל הדברים שאני רואה בעצמי: תכונות, מאפיינים, יכולות או כל דבר אחר דרכו אני מגדיר את עצמי.
הערכה עצמית היא כיצד אני מעריך את הדברים שאני רואה בעצמי. האם אני תופס אותם כחיוביים או כשליליים. כשאנו משתמשים במונח 'דימוי עצמי גבוה/ נמוך' אנו בדרך כלל רוצים לומר שאותו אדם מעריך את התכונות ואת המאפיינים שהוא רואה בעצמו כחיוביים או כשליליים. במילים אחרות הערכה עצמית היא מה אני מרגיש כלפי עצמי.
לפי מאסלו, ללא הערכה עצמית לא יכול האדם להגיע למימוש עצמי. אם אני אוהב את עצמי- כמו שאני- אני לא מפחד לראות את מה שיש בי. אני מקבל את עצמי ויודע שכמו שאני- זה טוב. אני יודע מה אני אוהב ולמה אני מוכשר ומימוש עצמי, היא הדרך בה אני הולך.
דבר נוסף שחשוב להבין הוא שההערכה העצמית שלנו (או מה שאנו קוראים 'דימוי עצמי') היא עניין גמיש הנתון לשינויים. אנו רואים זאת בדרך כלל דווקא כשהדברים משתנים לרעה. כשאנו בתקופה של מצוקה או משבר ופתאום אנו מרגישים/חושבים שאנחנו לא מסוגלים, שאנחנו גרועים, מפסידנים וכו'. אמנם, עם השנים, הופך הדבר לתכונה שלנו, לחלק מהאישיות שלנו ולכן, הדרך לשינוי היא לא תמיד קלה אך היא בהחלט אפשרית.
ביחס לעצמי או ביחס לאחרים
האם אני מעריך את עצמי ואוהב את עצמי באופן בלתי אמצעי ולא תלותי? האם אני מכבד, מקבל ואוהב את עצמי כפי שאני. זוהי שאלה חשובה ממש: מאיפה נובעת ההערכה העצמית שלנו? האם היא נובעת מתוך עצמנו? או שהיא נובעת מתוך תגובות הזולת אלינו?
אהבה בלתי מותנית. כל כך הרבה ספרי הורות נכתבו על מתן אהבה כזאת לילדינו ובכל פעם שאנו קוראים בהם אנו מרגישים כאב ורגשות אשמה על כך שנכשלנו. הדברים נכונים- אם נצליח לתת לילדינו אהבה וכבוד ללא שום תנאי, יוכלו גם הם לתתם לעצמם. אבל, פעמים רבות, אין בנו אהבה כזאת כלפי עצמנו, איננו מכירים אותה, מפני שלא חווינו אותה מעולם. החברה בה אנו חיים בנויה על השוואות והתניות. החברה משווה כל הזמן. הדודים והמשפחה ביני לבין אחיי ואחיותיי, בבית הספר משווים המורים. משפט כמו "תראה אותו.. איך הוא יושב בשקט/ מכין שיעורים " הוא משפט משווה- הוא כן, אתה לא! גם המבוגרים שסביבנו משווים את עצמם לאחרים, במילים ובמעשים. ויש גם את ההשוואה ביחס לנורמות וביחס למה שמקובל- למשל בנים מגיל X לא אמורים לבכות או נער/ה בגיל Y אמורה להיפגש עם בני גילה אחר הצהריים ובעצם, אנו לומדים מגיל צעיר מאוד שמה שיש בנו ומאפיין אותנו הוא טוב או רע ביחס ל.. וכמעט תמיד לומדים שזה עדיין לא מספיק..
האשמה וגנאי כלפי עצמי כהורה לא יהיו הוגנים. יש בהחלט מקום להתבוננות- מה קיבלתי אני מהוריי? האם כילד חוויתי אהבה וכבוד ללא תנאי ובלי השוואות. סביר להניח שלא. חשוב שאראה זאת כהורה- אם לא למדתי סינית, לא אדע לדבר סינית. על אחת כמה וכמה אם לא חוויתי רגשות כאלה בילדותי- מאין אוכל להביאם? אם כהורה אני רואה זאת, כבר תבוא הקלה גדולה במערכת היחסים שלי עם בני/בתי. בלי אשמה יש מרחב גדול יותר להתפתחות. יתכן שאפילו אשקול לטפל בעצמי ולקבל עזרה כדי ללמוד כיצד לאהוב את עצמי ללא תנאי. כמובן שזה יהיה נהדר גם עבור ילדיי.
ובכל זאת, בילדים ובמתבגרים אנו עוסקים כאן, אז נחזור אליהם.
כיצד ניתן לבדוק זאת עם ילדינו בפועל? בדרך כלל אנו כהורים יודעים. בכל מקרה, אפשר גם לשאול: האם אתה מרגיש שאתה שווה, שאתה מעניין וחשוב גם אם היום אף אחד לא שיחק אתך בהפסקה או הזמין אותך לביתו או צחק מבדיחה שסיפרת או שעצם העובדה שאף אחד מהדברים הללו לא קרה , גורמת לך מיד להרגיש שאתה לא שווה, שאין לך חברים, שאתה לא חשוב לאף אחד? אם אדם משתייך לקבוצה השנייה, אפשר לומר שההערכה העצמית שלו מבחינה חברתית היא נמוכה גם בתקופה של פריחה חברתית וזאת מפני שתמיד יהיה תחת איום כזה או אחר.
אצל ילדים ובני נוער (וגם אצל מבוגרים) זה יכול להגיע עד לפרטים הקטנים ביותר- מבט של חברה, תשובה כמו 'את לא יכולה להשתתף' או, מה זה הסווטשירט הזה שאת לובשת? או חוסר התייחסות מצד חבר לכיתה גם אם לא מודע לחלוטין- מפרים מיד כל שיווי משקל שהושג, בעמל רב בדרך כלל, של הילד ושל הוריו. ומה אז? אז מתחילים מהתחלה ולא מבינים למה ומה הבעיה.
הערכה עצמית גבוהה או נמוכה ביחס לאחרים תביא לעליונות או לנחיתות. ובעקבותיהם, ירגיש האדם שמעמדו מאוים.
פעמים רבות הורים לילדים 'בעלי דימוי עצמי נמוך' מבקשים להעלות את הדימוי העצמי שלהם על ידי השוואה. ובעצם מבקשים שבהשוואה הזאת, הם ירגישו שהם נמצאים במקום טוב ביחס לאחרים.
אבל, בעצם, זה מקום די רעוע לעמוד בו. האם אני רוצה להיות טוב ביחס לאחרים או ביחס לעצמי? אם אני רואה את עצמי דרך השוואה תמיד יהיה מישהו יפה יותר, חכם יותר, מצחיק יותר או מוכשר יותר ממני. ותמיד יהיה גם את מי שפחות ממני. וכך, תמיד תהיה ההערכה שלי את עצמי תחת איום של האחרים. לעולם לא אוכל להרגיש שבדיוק כמו שאני- זה נהדר. שאני ייחודי וחשוב כמו שאני.
מה שאני מנסה לומר הוא שחיזוק לא יכול לבוא ביחס ל.. כל אפשרות כזאת תביא, אם בכלל, להצלחה רגעית מלווה באיום מטריד ומעייף (חיזוק ביחס ל.. הוא חיזוק כגון: את הרבה יותר טובה מהן, הם סתם מגעילים ואתה פשוט טוב מדי וכו'..). החיזוק צריך להיות מבפנים- אתה טוב לא כי הם רעים אלא פשוט כי אתה טוב. מה שיש לך להביא, לספר, לשתף הוא מעניין ויקר וחשוב (ובאותה מידה יכול להיות גם מה שמביאים האחרים).
בעצם, הערכה עצמית גבוהה אמתית לא תהיה ביחס לאחרים. אינני צריך שהאחרים יהיו פחות כדי שאני אהיה יותר. הם יכולים להיות נפלאים וחשובים וגם אני יכול להיות כזה- יש מקום לכולם.
בכל אדם יש ערך ולכל אדם יש יכולות, תכונות ומאפיינים מיוחדים וחשובים בעזרתם יוכל להשיג מטרות שונות בחייו, לבצע משימות ולהתמודד עם קשיים. לכל אדם פוטנציאל משל עצמו.
אז, איך זה מרגיש? ומה זה אומר? ואיך אפשר לעשות זאת?
יש לעבוד בכמה מישורים:
לעבוד מבחוץ פנימה. איך? על ידי מחמאות (אמתיות ורלוונטיות בלבד, מתוך המציאות העכשווית), חיזוקים ועידוד. על ידי דיבור מכבד עם הילד. על ידי יצירת הזדמנויות בהן יכול הילד או המתבגר לחוות הצלחה. יצירת הזדמנויות בהן הילד/ המתבגר יכול לחוות עצמאות. תשומת לב והקשבה אמתית לדברים שילדינו מביאים איתם- למה שהם רוצים לספר לנו. לרגשותיהם. דרושים כאן זמן, הקשבה וקבלה. נכון, לפעמים זה מעייף ונראה כל כך לא חשוב ביחס לדברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם ממש עכשיו אבל- זה העולם שלהם- זה מה שחשוב להם ומעניין אותם וזה אחד המקומות החשובים ממנו ניתן לעזור לבנות את הביטחון/ הדימוי/ ההערכה העצמיים שלהם. וגם שלנו. וגם להחשיב את דעתם, להתייעץ איתם, לשתף אותם. לקבל את הטעויות והכישלונות ולראות את ההצלחות. ובעיקר בעיקר להאמין בהם, לזכור שהם נולדו עם איכויות, לדעת שיש להם מה להביא לעולם, שיש בהם פוטנציאל עצום לממש ושאנחנו תמיד נהיה שם עבורם להזכיר להם לראות את כל היופי הזה.
לעבוד בפנים. ראשית, על ידי הכרות עם עצמי. ראייה ואפשור של המחשבות והרגשות שיש בי וקבלה שלהם. גילוי דפוסים חוזרים ובדיקה שלהם (לעתים די בראיית דפוס מסוים ובבדיקתו על מנת לגלות כי אמונה שהחזקתי בה כאקסיומה היא שקרית וניתן להיפרד ממנה). לשים לב לחוויה/ דיבור פנימי שלילי ולהחליפו בחוויה/ דיבור פנימי חיובי- אותו קובע הילד בעצמו תוך דגש על מהימנות. מתן מחמאות לעצמי, ראיית הדברים הטובים בעצמי (ילדים, אגב, עושים זאת נהדר! גם כשההערכה העצמית שלהם נמוכה ביותר, רק צריך ללמד אותם).
לעבוד מבפנים החוצה. על ידי קביעת יעדים שהילד/ המתבגר רוצה בעצמו (באמת, מבפנים) ועמידה בהם.
בעיקר, לתת מקום לדברים להיות. לכאב, לקושי, לפחד, לכעס.. לכל מה שעולה- כדי שיוכל לעלות ולצאת ולא להשפיע עלינו או על ילדינו ממעמקים ובעצם לא יאפשר תהליך של שיקום הדימוי העצמי.