ההרגשה היא שקשה לך. שמשהו בך לא מאפשר לך לפרוץ את הקושי הזה ולחיות במימוש ובאהבה לעצמך. בתוכך, (במקום קטן אך עדיין חי) ברור לך שיש בך תכונות וכישורים נהדרים. אבל.. וה'אבל' הזה תמיד מופיע, תמיד מקדים אותך וחוסם אפילו את האפשרות לבחור בדרך הנכונה עבורך. ה'אבל' הזה אומר לך שאין טעם לצאת למאבק על זכותך הטבעית למימוש עצמי כי הרי ידוע שהמאבק הזה נידון מראש לכישלון. אז עדיף לוותר.
ולפעמים, בחברת אנשים או אפילו סתם ככה ברחוב אנשים נראים לך יותר. בהכל או לפחות ברוב הדברים- הם יותר. הינך פחות. ככה זה.
ויש בדידות נורא גדולה והמון כאב בסיפור הזה שלך. חלק קטן שרוצה ויודע שהוא יכול אבל פשוט אין לו כוח לסחוב את כל העגלה הכבדה הזאת של החיים. משהו שלא סומך על עלייך מספיק ולוחש (או אפילו צועק) " את לא יכולה/ אתה לא מספיק/ גם ככה לא תצליחי".
אם התיאור הזה מתאים לך, הבה נתחיל בתהליך: ננסה רגע להבין מה יכולות להיות הסיבות ואח"כ נראה גם מה אפשר לעשות במצב כזה.
(*פאוזה קטנה וחשובה: הדברים הבאים עלולים להשמע קלישאתיים ושחוקים. למרות זאת, נסיוני הרב כמטפלת וקאוצר'ית לימד אותי כי ברוב המקרים זוהי האמת, למרות שהיינו רוצים אולי סיפור מקורי או מסתורי יותר..).
הבנת הסיבות היא חלק חשוב מהתהליך מפני שכל עוד אנו חושבים שזה פשוט בגלל שאנחנו כאלה ('בילד אין..')- קשה להאמין שנוכל לשנות את המצב. אז ככה: כמו שאולי אפשר לנחש, מקור העניין הוא בילדותינו. בואו ניקח רגע ונדמיין לעצמנו תמונה שלנו כילדים.
הילדה הזאת שמעה שהיא לא מספיק, שהיא לא ראויה, שהיא פחות.. (כל אחד והמשפט שמדבר אליו). המסר הזה יכול להיות מועבר בדרכים שונות ורבות באופן מילולי מפורש או לא מפורש, באופן לא מילולי (:אלימות, פאסיב אגרסיב, הבעות פנים של זלזול, של אכזבה של כעס..). יתכן גם כי הדברים לא הועברו ישירות אליה אלא אמא או אבא חשבו על עצמם ככאלה והיא.. ביתם.
בשלב מסוים, הדרך היחידה בה יכלה הקטנטונת להגן על עצמה היא להאמין לדברים, 'אם אמא/ אבא חושבים כך- הם הרי יודעים'. 'אם אזכור שאני כזאת- לא אכאב כל פעם מחדש'. 'אם לא אנסה- לא אתאכזב' וכך, כדי להגן על עצמה- היא מפתחת דימוי עצמי נמוך והיא נמנעת מלבקש לעצמה יותר כי היא הרי לא יכולה. עד כאן הסיבות (מאוד בקיצור ומאוד בהכללה).
אז.. מה אפשר לעשות?
- ראשית, דמיינו אתכם בילדותכם. ממש העלו תמונה חיה ומפורטת ככל האפשר. שימו לב כיצד מתקבל הרושם של: "זה לא מספיק/ ראוי/ טוב..". שימו לב לכאב שעולה ושהו שם עם הכאב.
- לאחר מכן, חבקו את הקטנ/ה חזק חזק:) ואמרו עד כמה אתם מבינים את הכאב העצום ואת המסקנות שהגיע/ה אליהן. שהו שם כמה שצריך. זהו חלק משמעותי מאוד בתהליך, הרגע הזה שנמצאים ביחד בכאב ונותנים לו מקום והקשבה.
- אח"כ שאלו אם אפשר להציע מסקנה אחרת. אם כן, הציעו את האפשרות הבאה: אבא/ אמא שלך כנראה חשבו שזו הדרך הנכונה לחנך, יכול להיות שלא הכירו דרך אחרת, אולי היו טרודים מאוד בקשיי היומיום והקשיים הגיעו אלייך. אבל אין לכך שום קשר לילדה/ לאדם שאת/ה. את/ה בעצם ממש לגמרי שווה ומדהימ/ה יש לך יכולות וכישורים ותכונות נפלאות ואני רואה את כל אלה.
- אמרו לה את המשפט הבא: 'עכשיו אני פה בשבילך ואני אשאר'.
זוהי תחילתו של התהליך בו ייוצרו יחסים של אמון ושל העצמה. על היחסים הללו יש לעבוד בעיקר דרך הקשבה לאותם משפטים מוכרים (אותם משפטים שליליים) שהילד/ה חוזר/ת עליהם. ברגע ששומעים משפט שכזה, נראה את הילד/ה- נחבק אותו/ה ונאמר לו/ה עד כמה הו/יא נפלא/ה (רצוי להשתמש במחמאות אמיתיות וקונקרטיות).
המודעות לסיבות האמיתיות, ההפרדה ביננו לבין הילדה (אי ההזדהות), שמיעת המשפטים המחלישים, מתן חיזוק בכל פעם שעולה משפט כזה הם התחלה מצויינת לתהליך של שינוי.
המון בהצלחה!