תארו לכם מה היה קורה אילו היינו מתערבים למערכת העיכול בעבודה.. במצב רגיל, מערכת העיכול עובדת כך שאנחנו אוכלים משהו, המזון עובר בצינור מהפה ועד לפתח היציאה. בדרך המזון מתפרק- מה שצריךלהספג נספג ומה שאין בו צורך נפלט החוצה. כל התהליך המדהים הזה קורה 'מעצמו' מבלי שנצטרך לעשות דבר. אנחנו רק צריכים לאפשר לתהליך הזה לקרות.
כך אמור להיות גם לגבי רשמים, רגשות, מחשבות, תחושות- הם מופיעים וכל מה שאנחנו אמורים לעשות זה לאפשר להם לעבור דרכנו. אלא מה? אנו מגיבים ומתערבים כל הזמן: אנו נצמדים אליהם, מזדהים איתם, נבהלים מהם, מדחיקים אותם, מתנגדים אליהם.. בעצם הצינור הזה שהוא אני- מתחיל להסתייד, להתמלא, להתקע.. בעקבות ההתערבות הזו שלנו ולא מתאפשר מעבר חופשי לחוויות חדשות, רשמים חדשים, רגשות טריים וכו'. אנחנו ממחזרים את הישן שוב ושוב כי הוא תקוע!
אז מה אפשר לעשות? לזכור שאני צינור, כל מה שעלי לעשות הוא לאפשר לדברים לעבור דרכי. כל מה שקורה משמחה עד עצב, מפחד עד בדידות, ממפגש חיצוני נעים או קשה, מתחושת כאב עד תחושת הנאה.. כל מה שעולה אני מקבלת- לא מתנגדת, לא מתערבת, פשוט מאפשרת לו להיות ולעבור.
באופן מעשי, כשקורה דבר מה מכעיס למשל אני מזהה את הכעס שעלה בי מדמיינת את הגוף שלי כצינור של ממש. מאתרת איפה הכעס נמצא עכשיו בגוף (בטן ידיים רגליים ראש גב…), לא דוחה או מתנגדת לו, גם לא מגיבה אליו בדרך אחרת, פשוט מתבוננת בו ושומרת שהצינור ישאר פתוח. בלי לזרז אותו.. הכעס יהיה וימשיך הלאה מעצמו. אותו הדבר בדיוק גם עם כאב פיזי, אני מקבלת אותו מתוך ידיעה שאני צינור, הוא יעבור וימשיך הלאה.
אם נוכל לחיות כך, החיים יזרמו דרכנו, נרגיש חיים, חיוניים, קלילים ונופתע מהעושר שיזרום דרכנו ומההשראה שתבוא עימו.
אמנות האיפשור היא הטבע שלנו, לפעמים רק צריך להזכר מחדש..