תינוק לומד ללכת. הוא נופל שוב ושוב, לפעמים מיד קם וממשיך לנסות, לפעמים בוכה קצת וממשיך בזמן אחר.. דרך הקושי הוא לומד. אם היה מנסה להעלים את הקושי, לעקוף אותו, להתחמק ממנו- לא היה לומד ללכת! והכל בזמן הנכון, כשהשרירים חזקים מספיק, כשהיכולת המוטורית, השכלית והרגשית מפותחות בדיוק כדי להגיע לרגע הזה.
כשאנחנו בתוך קושי- סימן שאנחנו בלמידה.. גם בגיל מבוגר יותר הדברים דומים. הקושי יגיע רק כשאנו חזקים ומפותחים מספיק כדי לגדול ממנו, רק כשאנו יכולים להתמודד עם התסכול והכאב שהוא מביא איתו. העניין הוא, שאנחנו מתייחסים אליו כאל משהו בלתי רצוי. מתוך ה'נעים/לא נעים' שלנו, שלא אכפת לו מגדילה והתפתחות.
אז אנחנו מגרשים אותו, מתעלמים ממנו, בורחים ממנו.. למזלנו, הוא לא יוותר עד שנעבור דרכו. הוא יגיע בדרכים שונות (ומשונות) עד שנקבל אותו: מחוסר ברירה, מתוך כניעה למצב, מעייפות במלחמות או מתוך הבנה עמוקה שהוא פה עבורנו בלבד. ואז תתקיים למידה.
אין אדם שאין לו קושי בחייו. כל אחד והקושי שלו, כל אחד והלמידה שעליו לעשות. ואין קושי אחד כפי שאין למידה אחת. החיים רצופים למידה, צמיחה והתפתחות. או שהם רצופים מאבק, הדחקה ובריחה. אם כך, האושר איננו היעדר הקושי- האושר הוא קבלת הקושי.
מה אם בכל פעם שמגיע קושי, נזכור שהעולם מזמן לנו כרגע למידה חשובה ממש. נזכור כמה זה מרגש שקיבלנו מהעולם הזמנה לצמיחה. הזמנה שמשמעותה הראשונה היא אישור מפורש על כך היא שאנחנו חזקים ומסוגלים לצמוח. ומשמעותה הנוספת היא שהעולם מזמן לנו את הדרך לכך. מה אם בכל פעם שמגיע קושי נחייך לעצמנו בשמחה ובסקרנות ונחגוג את כל הטוב הזה שנופל בחלקנו.
מקסים תודה רבה
תודה לך פנינה.