היא מגיעה אלי בכל יום שלישי. אחר הצהריים. יושבת ומפטפטת בלי הפסקה. אני יודעת שהמצב החברתי שלה לא טוב לכן באה. אני יודעת שגם בלימודים היא מתקשה. בדרך לא דרך סיפרה בקושי שיש ילדה אחת שמצבה החברתי חמור משלה. על הכאב היא לא מדברת. אבל היא זועקת אותו בכל רמח"ח איבריה.
ומה אם כל מה שאני עושה הוא נכון?
מה אם ה'טעויות' הן הזמנה מראש של מי שבסביבתי כדי שיוכל ללמוד משהו. מה אם הן כדי שאני אוכל ללמוד משהו. מה אם כל מה שאני עושה הוא הכרחי להתפתחות שלי. לצמיחה שלי ושל האנשים/ היקום שסביבי?
מטרה ראויה, מטרה לא ראויה ותוצאות אפשריותפעמים רבות מגיעים אליי לקליניקה אנשים שניסו להשיג מטרות ולא הצליחו. א' הגיעה אליי עם רצף חיים כזה. כבר 4 שנים קבעה לעצמה מטרות ולא הצליחה להשיג אף אחת מהן.. למרות שהתאמצה ונאבקה כדי להצליח.. כשדיברה כ"כ הרבה כאב ותחושת כישלון היו בקולה. כבר במפגש הראשון, כשהתחילה לדבר על המטרות עצמן, היה ברור ש'פה קבור הכלב', היא בחרה מטרות מקצועיות שכולן, ללא יוצאת מן הכלל, לא דרשו למידה מוקדמת. ככל התקדמנו, הבנו באופן חד משמעי שא' בחרה את מטרותיה מתוך פחד (לחזור לספסל הלימודים שנכוותה בו קשות בעבר), אחרי שהבנו את זה, עבדנו קצת כדי 'לקלף שכבות' והבנו את הרצון העמוק והאמיתי של א' – להיות פסיכותראפיסטית!! ביחד שחררנו את הפחד, ליוויתי את א' עד שהשיגה את המטרה במלואה ואני כ"כ גאה בה על מי שהיא ועל הדרך שעשתה.
אז, אני מזמינה אותך לבדוק את המטרות שלך, מפני שהבחירה במטרות בלתי ראויות מובילה אותנו לכשלון, לכאב, לפגיעה בדימוי העצמי ולבזבוז חיינו הקצרים ממילא..
כל העולם כולו גשר צר מאוד. חיינו מורכבים ממעברים- ממקום למקום, מתקופה לתקופה, משלב לשלב, ממצב למצב. מעברים יכולים להיות פנימיים (התפתחותיים, רגרסיביים, רגשיים, גופניים, שכליים) וחיצוניים (מעבר דירה, מקצוע, זוגיות, המעבר לאמהות, גיל ההתבגרות, פרידה, מעבר מגן לבית ספר, מדינה..).
כולנו סובלים מהתופעה הזאת שנקראת לחץ.. אבל הטווחים הם רחבים: אצלי באופן אישי יש לחץ שקשור בזמנים- אני שונאת לאחר ואני מלחיצה את כולם כדי להמנע מאחורים.. לא נעים, ובכל זאת, אפשר לומר שאני לא נמצאת על הקצה הקשה של הסקלה.. (לא בנושא הזה לפחות:).. יחד עם זאת, אני פוגשת מטופלים רבים בקליניקה שהלחץ ממש פוגם בחייהם, לחץ ממבחנים, לחץ מעמידה מול קהל ועוד.. עם מרבית המטופלים אני עובדת במקרה זה מבפנים החוצה- נעבוד עם מקור הלחץ ובעצם נשנה את החוויה הפנימית מול המצב המלחיץ.. אח"כ גם יגיע שילוב של התהליך בחיי היומיום..
במאמר זה אסביר מעט מהו לחץ וכיצד הוא נוצר ואתן טכניקות פשוטות להתמודדות עימו.
ובכל זאת ולמרות הכל הוא קיים!
הלוואי שאזכור
כשאדליק נרות,
שגם אני עצמי
אור יקרות
חג שמח!!
הדרך של שינוי החוויה היא דרך של התנגדות ומאבק (לחוויה ולמה שהיא מביאה איתה). הדרך של שינוי העצמי- היא דרך של קבלה והתפתחות. באיזו דרך אני רוצה לבחור?
מה יש בו, בסיפור הזה, שהופך אותו לקסום כל כך, לעל זמני, לאוניברסאלי?
אתם בטח מכירים את הסיפור: דיג עני תופס דג זהב בחכתו, הדג מבטיח למלא את משאלותיו אם רק ישחררו לחופשי. הדיג נענה לבקשתו ובעצם מקבל אפשרות להחלץ ממצבו העגום. בשמחה הוא חוזר הביתה לאישתו וכאן מתחיל סשן שלם..
חלק ראשון- התמדה מהי?
"טיפת מים תנקב חור בסלע, לא בבת אחת, אלא בטפטוף מתמיד" – לוקרציוס.
כשאנחנו מתחילים משהו, יש בנו את ההתלהבות הראשונית. ההתרגשות הזאת של ההתחלה. כמו פרפרים בבטן. וההתרגשות הזאת נותנת לנו 'דרייב' להמשיך. כאילו יש שם כמות מסויימת של אנרגייה שממשיכה לתפעל את המערכת מעצמה. ברגע שהאנרגיה שהזאת (שניזונה מההתלהבות הראשונית) נגמרת- מגיע מקומה של ההתמדה.
הכאב הוא כאב הניכור מעצמי. אין כאב גדול ממנו ובכלל, אין כאב אחר.
אני אינני!
אני עושה, אני מדברת, אני מתפקדת, אני עובדת, אני ואני ואני ואני.. ואין. אני!
הדרך הכי ארוכה בעולם היא הדרך אל עצמי.
האם אני בדרך?
דמיינו את עולמכם וחייכם
כאשר תחיו אותם מתוך אמון
כמו האמון שאתם נותנים בכוח המשיכה או בזריחת השמש
כך תתנו אמון בחלומותיכם, בעצמכם, בטוב
מה יקרה אז?
סיפרה לי מאומנת ששמעה שיעור בנושא חטא. שם נאמר כי חטא מקורו בכוונה טובה וסופו בפגיעה באחר. אם כך, אמר המרצה, החטא הגדול ביותר הוא לא לחטוא לעולם מפני שאז לא נפעל מתוך כוונותנו הטובות.. יוצא מכך שעדיף שנפעל גם במחיר של פגיעה באחר ובלבד שנהיה בדרך בה נאפשר לעצמנו להתכוון לטוב ולנסות לעשותו.
אנחנו רוצים להשיג משהו. להכניס דבר מה חדש אל חיינו (בכל תחום שהוא: מצב חברתי, זוגיות, לימודים, קריירה ועוד..). אנחנו מלאי תובנות לגבי מה ואיך צריך לעשות ובכל זאת, איננו עושים דבר. והזמן.. עובר לבלי שוב.
..אני לא מסוגלת לסלוח למישהו. מה שהוא עשה הוא בלתי נסלח מבחינתי. הוא התייחס אלי בצורה מעליבה ומזלזלת ובעצם התייחס אלי כאילו אני שווה כקליפת השום..
היא אמרה לי: "חשוב לסלוח, בשביל עצמי, אני כל כך רוצה לסלוח לX על מה שעשה אבל אני פשוט לא מסוגלת. זו תהיה הקלה כ"כ גדולה לשים את העניין הזה מאחוריי.. את יכולה ללמד אותי איך לעשות את זה?" הפוסט הזה הוא בדיוק בשביל מי שמרגיש כך.. ובקשר אליה, אחרי תקופה די קצרה, סלחה ואף מעבר לזה:) היא לא פגשה אותו יותר, לסלוח לא אומר שעלינו להיות חברים אבל אמרה שהיא מרגישה כאילו הסירה משא כבד מעל כתפיה..
מהי סליחה ומהו חטא. מקורה של המילה חטא הוא להחטיא. האם אין כולנו מחטיאים מפעם לפעם? האם אנו תמיד מדייקים בהתנהגויותינו, מחשבותינו, אמירותינו?
יש נטייה לראות את המושג 'מימוש עצמי' כמושג של הניו אייג'. אבל מימוש עצמי היה כאן מאז ומעולם. כולנו נולדנו עם הנטייה להגשים את עצמנו, לממש את הפוטנציאל הטמון בנו.
הי, אני כותבת פוסט זה מפני שרבים מהאנשים שמגיעים אליי לקליניקה מספרים לי שכבר היו בטיפולים ארוכי טווח, התמסרו לתהליך, הוציאו הון תועפות ושום דבר משמעותי לא השתנה בחייהם. או שדברים השתנו באופן שטחי ולא הצליחו 'להחזיק'.
האם אתם מרגישים שהתיאור הזה מתאים גם לכם? או לחברים קרובים שהזהירו אתכם שאין טעם..
אם כן, הפוסט הזה נכתב בדיוק בשבילכם!
ואולי.. אם יידעו את הדרך לאהבת עצמם יצליחו לראות גם את הדרך
לאהבת הזולת
ימצאו משיח בליבם ויעמלו קשה האחד למען השני
ויבנו את בית מקדשם
שם יוכלו לבשל ולאכול ארוחות ערב משותפות
כמעט כולנו חווים לעיתים תנוחה כזאת. בדרך כלל נראה את התקופות הללו כקשות ומתישות. תקופות בהן שום דבר לא הולך. יש אנשים שחיים כך את רוב חייהם- לא רק בפרקי זמן קצרים אלא כמעט תמיד. עבורם, זוהי התנוחה המוכרת ביותר. במאמר זה אעסוק באנשים אלה. אך הוא יכול לתרום לכל אחד, עם הסתייגויות מתאימות.
קיבלנו את השכל כדי לחשוב על מה שצריך לחשוב עליו. השכל הוא כלי. החשיבה היא משהו שאנחנו אמורים לעשות מבחירה מדי פעם ורק כאשר יש צורך בכך. יש משהו שצריך לחשוב עליו ואנחנו מקדישים לו זמן ומחשבה מתוך החלטה מודעת.
אבל, מה קורה בפועל?
כל בית בשיר המפואר הזה, שכתבה והלחינה נעמי שמר, הוא עצה חשובה ויקרה. בואו נצא למסע הזה ביחד:
" ולפעמים
החגיגה נגמרת
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת
שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. "
לפעמים אנחנו מרגישים שזהו. שדי. שהחגיגה נגמרה כבר. וכבר הרבה זמן חשוך. ומה שמחזיק אותנו כל הזמן הזה הוא אחד מן השניים: אנרציה ופחד.
לרובנו יש הנטייה לרצות להיות במצב של שגרה בטוחה. זה נראה לנו מעין מצב טבעי שצריך להגיע אליו.
האם זהו אכן המצב טבעי?
הלל הזקן נקרא זקן לא בשל גילו כי אם בשל חכמתו הרבה. במסכת אבות מופיע המשפט היקר שהעניק לנו. משפט שיכול להיות מוטו לחיים- קו מנחה. ואם נפעל על פיו, יהיו חיינו לטובה.
במאמר זה אציג את המשפט על שלושת חלקיו, ואבדוק מה יכולה להיות משמעותם בחיי היומיום.
עבורי, ללוות תהליך של שינוי משמעו ללוות תהליך של לידה.
משבר גיל הוא בעצם סוג של חשבון נפש שחשוב להקשיב לו. מצב בו טריגר הגיל החדש שלי מאפשר לי להתבונן בחיי ולבחון אותם. המשבר מגיע כשאני לא מרוצה ממה שאני רואה. כשאני מבין שלא כך אני רוצה לחיות את חיי.
בדיוק כשם שצריך שיהיה חושך כדי שיוכל להיות אור, כך צריך שיהיה קושי , כדי שתהיה קלות. כאשר נתוודע לכך, תהיה לנו זווית ראייה שונה מאוד על החיים. אנו נאפשר לכל מה שמגיע להיות, לא נאבק ולא נדחיק, לא נברח ולא נעלם. פשוט נוכל להיות עם מה שיש.
אנחנו נמצאים כל הזמן במסע החוצה. מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים פרנסה טובה, זוגיות, יחסים טובים, חיצוניות מושכת, עניין, בית יפה, חברה טובה ועוד דברים רבים כל כך, דברים חיצוניים שחשיבותם אינה מוטלת בספק.
המסע הבלתי פוסק הזה החוצה נמצא בבסיס קיומנו. אל לנו לבקש להכחידו, כך אנו בנויים. וחשוב שנביא את רצונותינו אלו לכדי מימוש.
ובכל זאת, משהו חסר.
כשאנחנו מרחמים על עצמנו אנחנו מרגישים קורבן. אנחנו קורבן של הנסיבות- של הפקקים במדינה, של החינוך שקיבלנו, של מצבנו בעבודה, של המצב הכלכלי, של בן הזוג שלא עוזר, של האין בן זוג.. אנחנו קורבן ובשל כך אנחנו ראויים לרחמים!
ברוב המקרים, אנשים המרחמים על עצמם רואים את המקור לבעיות מחוצה להם ובדרך כלל, גם אם הם רואים אותו בתוך עצמם, הם חשים חסרי יכולת להתמודד עם המצב ואינם מקבלים את העובדה שהם אחראיים למצבם, יהיה אשר יהיה.
את יודעת שאת לא *יפה. עוד כשהיית קטנה ידעת זאת. אחותך תמיד קיבלה מחמאות ואת, אולי קיבלת, פה ושם אבל כנראה בגלל שלא היה נעים להם, למחמיאים, אז נתנו גם לך.
(*על משקל 'לא יפה' אפשר לשים כמובן כל אמונה שהיא: לא חכמ/ה, לא שווה, גברים הם אנוכיים, נשים הן בוגדניות, אני לא טיפוס של שותפות, יש כאן אינסוף אפשרויות, במה אתם מחזיקים?)
את בדייט או שאת מבלה עם חברה. מישהו אומר לך שאת יפה. משהו רוצה להיענות, הוא נראה נחמד, מוצא חן בעינייך אבל, בכל זאת, את מתרחקת ממנו. את יודעת שאת לא יפה והוא אומר שאת כן אז הוא משקר- את לא נותנת בו אמון. את מעדיפה לוותר עליו מאשר לוותר על מערכת האמונות שלך שמשרתת אותך שנים רבות כל כך. את מעדיפה להישאר נאמנה לאמונה שאת לא יפה מפני ששם את רגילה להיות. זה המקום המוכר לך. הבטוח עבורך. שם, לפחות לפי אמונתך, את לא יכולה להיפגע. ואם מישהו מאיים על המקום הזה, שנבנה במשך שנים כה רבות, הוא נתפס כמאיים על המוכר והבטוח ואת מתרחקת ממנו.
ההבנה הזאת יכולה להוביל אותנו למחוזות מעניינים ביותר. היא יכולה לפתוח אותנו למציאות חיינו. לעשותנו סקרנים וחקרנים באשר אליה ולהתייחס לכל הפרטים הקורים לנו: קטנים כגדולים, בלתי שגרתיים ויומיומיים, כאל רמזים היכולים לקרב אותנו אל עצמנו.
זוג מאוהב נוסע לטיול בחו"ל. הם רוצים להצטלם עם השמש השוקעת והנוף הרומנטי. הם מבקשים מאחד המקומיים שיצלם אותם. הוא מסכים. לרגע אחד הם ביחד. שלושתם. המצלם והמצטלמים. הוא מהנדס את התמונה, את הזוית. מחליט את מה יתפוס ועל מה יוותר. ואלי מצלם עוד אחת, ליתר בטחון. והם. מחייכים למצלמה אבל גם לצלם. לזה שמתאמץ. לזה שעצר לזה שהשקיע שנייה של מחשבה. מתוך רצון טוב. בלי שום אינטרס. סתם כך כי ביקשו. כי הסכימו לחלוק אתו רגע אינטימי. והוא תמיד יהיה שם בתמונה. הצלם. טביעת ידו תהיה שם. בחירותיו יהיו שם. גם אם איננו נראה- הוא נוכח.
אכילה בלתי נשלטת, שינה מוגזמת, עיסוק בלתי פוסק בדבר כלשהו (עבודה, טלפון, טלוויזיה, מחשב..), עישון, אלכוהוליזם, סמים..
אלו הם ה'דרכים' בהם אנו מחביאים את רגשותינו מפני עצמנו.
סיימנו כבר את לימודינו בבית הספר. אולי גם למדנו לימודים גבוהים- אוניברסיטה, מכללה, מכון.. וזהו, יש לנו את כל התעודות!
מרגע שסיימנו אנחנו משוחררים מהגשת עבודות, ממבחנים, מהגעה בזמן לשיעורים..
אבל, האם אנחנו משוחררים מלמידה?
אתחיל בציטוט. קצת ארוך אבל שווה כל רגע.. "לפעמים מביט אני על סביבותיי ברוב אימה. במבוכה השוררת כיום בעולם רואה אני חוסר כבוד לערכי החיים. היופי מצוי בכל הסובב אותנו, אך מה רבים הם אותם עיניהם טחו מראות אותו! מביטים הם בפלא של אדמתנו זו אך דומה שאין הם רואים מאומה. הבריות מתרוצצים בקדחתנות, אך אינם נותנים דעתם אנה מועדות פניהם. מבקשים הם הוויות לשמן, כאילו היו אובדים ונואשים. מוצאים הם הנאה מועטה בדברים הטבעיים, השקטים והפשוטים שבחיים.
כל רגע בו אנו חיים הוא רגע חדש ואין שני לו ביקום, רגע אשר לא היה מעולם קודם לכן ולא יהיה עוד לעולם.
*המאמר מתאים גם למבוגרים הסובלים מדימוי עצמי נמוך. כאשר מדובר על התייחסות לילד- התייחסו לילד שבתוככם.
במאמר זה אנסה להבין מה יש בתוך המושגים הללו. זהו ניסיון להבין את העיקר ולפרוט למילים משהו המורכב מגורמים רבים מאוד. יתכן שחלקו יהיה קצת מבולבל ולא ידידותי לקריאה ועל כך התנצלותי מראש.
בסופו אביא שלושה כיוונים שונים לעבודה עם ילדים ומתבגרים- הניסיון שלי לימד אותי שהכיוונים הללו יכולים להביא הרבה אור, באופן מיידי יחסית.
אני הולכת על חוף הים. אינני שמה לב לחול תחת רגלי. ראשי עסוק במקומות אחרים. אני נזכרת. אני רוצה לחוש את החול. אני שמה לב אליו. מתבוננת בו. גרגרים גרגרים בהירים, זהובים כמעט. אני חשה אותו בכפות רגלי. רך ועם זאת קשה למגע. שביר. עדין ומתפורר. נענה למגע כף רגלי. אני חשה אותו, רואה אותו אבל, משהו בי מרגיש את הפער. משהו יודע שאין זה הדבר האמיתי. שיש תחושה אחרת של חול. שיש מגע אמיתי, עמוק יותר, שאינני יכולה להגיע אליו. שהמגע יכול להיות פנימי. שאני יכולה להיות בו. אני מייחלת להיות בו. להיות.
איך אני יכולה להיות רק במה שאני עושה?
אני אוכלת וחושבת. מנקה וחושבת. נוסעת וחושבת. איפה אני באמת?
המחשבות תמיד יבואו. תמיד יהיו. הן חלק מהמערכת הזו שנקראת ׳אני׳. מה שלא חייב להיות הוא בזבוז האנרגייה המאסיבי עליהן. הדיאלוג איתן. הן יכולות להיות ואני יכולה להיות. אין חובה להגיב עליהן. ואז, הן באות והולכות, כמו גלים.
היית נחושה
לפגוש את עצמי
