את יודעת שאת לא *יפה. עוד כשהיית קטנה ידעת זאת. אחותך תמיד קיבלה מחמאות ואת, אולי קיבלת, פה ושם אבל כנראה בגלל שלא היה נעים להם, למחמיאים, אז נתנו גם לך.
(*על משקל 'לא יפה' אפשר לשים כמובן כל אמונה שהיא: לא חכמ/ה, לא שווה, גברים הם אנוכיים, נשים הן בוגדניות, אני לא טיפוס של שותפות, יש כאן אינסוף אפשרויות, במה אתם מחזיקים?)
את בדייט או שאת מבלה עם חברה. מישהו אומר לך שאת יפה. משהו רוצה להיענות, הוא נראה נחמד, מוצא חן בעינייך אבל, בכל זאת, את מתרחקת ממנו. את יודעת שאת לא יפה והוא אומר שאת כן אז הוא משקר- את לא נותנת בו אמון. את מעדיפה לוותר עליו מאשר לוותר על מערכת האמונות שלך שמשרתת אותך שנים רבות כל כך. את מעדיפה להישאר נאמנה לאמונה שאת לא יפה מפני ששם את רגילה להיות. זה המקום המוכר לך. הבטוח עבורך. שם, לפחות לפי אמונתך, את לא יכולה להיפגע. ואם מישהו מאיים על המקום הזה, שנבנה במשך שנים כה רבות, הוא נתפס כמאיים על המוכר והבטוח ואת מתרחקת ממנו.
להמשיך לקרוא האם אתם יודעים כיצד בחירה חוזרת להישאר באזור הנוחות משפיעה על חייכם?
אתחיל בציטוט. קצת ארוך אבל שווה כל רגע.. "לפעמים מביט אני על סביבותיי ברוב אימה. במבוכה השוררת כיום בעולם רואה אני חוסר כבוד לערכי החיים. היופי מצוי בכל הסובב אותנו, אך מה רבים הם אותם עיניהם טחו מראות אותו! מביטים הם בפלא של אדמתנו זו אך דומה שאין הם רואים מאומה. הבריות מתרוצצים בקדחתנות, אך אינם נותנים דעתם אנה מועדות פניהם. מבקשים הם הוויות לשמן, כאילו היו אובדים ונואשים. מוצאים הם הנאה מועטה בדברים הטבעיים, השקטים והפשוטים שבחיים.