הי, אני כותבת פוסט זה מפני שרבים מהאנשים שמגיעים אליי לקליניקה מספרים לי שכבר היו בטיפולים ארוכי טווח, התמסרו לתהליך, הוציאו הון תועפות ושום דבר משמעותי לא השתנה בחייהם. או שדברים השתנו באופן שטחי ולא הצליחו 'להחזיק'.
האם אתם מרגישים שהתיאור הזה מתאים גם לכם? או לחברים קרובים שהזהירו אתכם שאין טעם..
אם כן, הפוסט הזה נכתב בדיוק בשבילכם!
ואולי.. אם יידעו את הדרך לאהבת עצמם יצליחו לראות גם את הדרך
לאהבת הזולת
ימצאו משיח בליבם ויעמלו קשה האחד למען השני
ויבנו את בית מקדשם
שם יוכלו לבשל ולאכול ארוחות ערב משותפות
כמעט כולנו חווים לעיתים תנוחה כזאת. בדרך כלל נראה את התקופות הללו כקשות ומתישות. תקופות בהן שום דבר לא הולך. יש אנשים שחיים כך את רוב חייהם- לא רק בפרקי זמן קצרים אלא כמעט תמיד. עבורם, זוהי התנוחה המוכרת ביותר. במאמר זה אעסוק באנשים אלה. אך הוא יכול לתרום לכל אחד, עם הסתייגויות מתאימות.
כל בית בשיר המפואר הזה, שכתבה והלחינה נעמי שמר, הוא עצה חשובה ויקרה. בואו נצא למסע הזה ביחד:
" ולפעמים
החגיגה נגמרת
כיבוי אורות
החצוצרה אומרת
שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית –
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. "
לפעמים אנחנו מרגישים שזהו. שדי. שהחגיגה נגמרה כבר. וכבר הרבה זמן חשוך. ומה שמחזיק אותנו כל הזמן הזה הוא אחד מן השניים: אנרציה ופחד.
הלל הזקן נקרא זקן לא בשל גילו כי אם בשל חכמתו הרבה. במסכת אבות מופיע המשפט היקר שהעניק לנו. משפט שיכול להיות מוטו לחיים- קו מנחה. ואם נפעל על פיו, יהיו חיינו לטובה.
במאמר זה אציג את המשפט על שלושת חלקיו, ואבדוק מה יכולה להיות משמעותם בחיי היומיום.
חשוב שנשאל את עצמנו איזה מודל היה לנו בילדותינו? מה ראינו? מה שמענו? ככל שהרזולוציות יהיו גבוהות יותר כך יהיה לנו יותר מידע. זו יכולה להיות דרך מעניינת לגלות דפוסים ואמונות מגבילות שהשתרשו בנו כל כך עד שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מאישיותנו ובדרך כלל איננו מבחינים בהם כלל. גם אם יצביע מישהו ויראה לנו את קיומם- לא נוכל לראותם כדפוסים או אמונות שלנו אלא כמשהו אובייקטיבי לחלוטין. מה שנקרא "ככה זה".
עבורי, ללוות תהליך של שינוי משמעו ללוות תהליך של לידה.
משבר גיל הוא בעצם סוג של חשבון נפש שחשוב להקשיב לו. מצב בו טריגר הגיל החדש שלי מאפשר לי להתבונן בחיי ולבחון אותם. המשבר מגיע כשאני לא מרוצה ממה שאני רואה. כשאני מבין שלא כך אני רוצה לחיות את חיי.
להמשיך לקרוא משבר גיל – קללה או ברכה? 3 עצות יקרות מפז לכבוד יום ההולדת
מאמרון זה פורסם ב'מדקפה'. אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא..
על אמהות, הורות, סבלנות וסובלנות
נדמיין את עצמנו הורים של יוסי – שלחנו אותו להביא חלב והוא.. חוזר עם כלבלב. מה נחשוב? מה נרגיש? מה נאמר? מה נעשה? הצירוף "אוי לי"- הוא תגובה מיידית אפשרית עבור ההורה הממוצע. עבורי לפחות.
מי לא מכיר את השיר המפורסם של ע. הילל. אמא של יוסי שולחת אותו "לך הבא בקבוק חלב, לך ישר ואל תשכח, יוסי, ילד שלי מוצלח." ויוסי הולך ופתאום אור בעיניו- הוא מוצא גור כלבים ומביא אותו במתנה לאימו המחכה בבית. בואו נעצור כאן לרגע. נדמיין את עצמנו הורים של יוסי- שלחנו אותו להביא חלב והוא.. חוזר עם כלבלב. מה נחשוב? מה נרגיש? מה נאמר? מה נעשה? הצירוף "אוי לי"- הוא תגובה מיידית אפשרית עבור ההורה הממוצע. עבורי לפחות. יוסי לא סתם מביא כלבלב לאימו- הוא מביא לה מתנה. נכון. מתנה בעייתית. נכון. חיכתה לחלב. אבל האם, היא רואה בו ילד מוצלח. מה מוצלח בו?
ג׳ובראן חליל ג׳ובראן, פ׳ מתיאס אלכסנדר וגם אני
על החינוך האמיתי
אין איש שיגלה לכם דבר
אשר אינו נח, ער למֶחֱצָה,
בשחר ידיעתכם.
המורה, הפוסע בצִלְלֵי המקדש
בין חסידיו
לא מחכמתו ייתן,
כי את אמונתו ואהבתו.
אם אכן נבון הוא,
לא יְצַוְוכֶם את חכמתו,
אך יכוון צעדיכם
אל מפתן חכמתכם אתם.
( "ההוראה", ג'ובראן חליל ג'ובראן)
כולנו תלמידים. כולנו מורים. כל העניין הוא לאפשר את מה שקיים.
אמונה ואהבה ביכולתו של אדם יכולים לאפשר לו להתבונן בעצמו באמת. ולמצוא בתוכו את כל התשובות, כל הפתרונות, כל החכמה.
חכמה המגיעה מבחוץ הופכת את האדם לנזקק, לתלוי בדבר חיצוני ושוללת ממנו את עצמאותו. היא אף מעבירה מסר מוטעה האומר כי אין ביכולתו הגיע לתובנות כאלה.
מורה אמיתי יוותר על הרצון של האגו להתהדר ב׳תובנותיו׳. הוא יודע כי אין אלה תובנותיו שלו, הן קיימות כשלעצמן והוא זכה לראותן מפני שהתבונן בתשומת לב, מפני ששאל, חקר והקשיב.
מורה כזה, ינחה את התלמיד כיצד יכול להשתמש גם הוא בכלים אלה.
מדוע, אם כך אנו ׳מעבירים׳ לתלמידים את הידע שלנו ואת חכמתנו ולא נותנים להם לגלותם בעצמם?
יש לכך מספר גורמים אפשריים. אחד מהם הוא האגו שהוזכר קודם. גורם אחר הוא הפחד: פחד אחד להיות במקום של אי ידיעה ושני, להיות במקום שווה לזה של התלמיד. להיות שותף לשאלה. ויש גם את הגורם הראשוני שאפשר לקרוא לו חוסר מודעות, ההרגל שלנו להיות באוטומט שמלמד. הרגל שנוצר עוד בילדותינו והתקבע בנו על ידי הורינו ומורינו.
פ׳ מתיאס אלכסנדר מדבר על גורם נוסף
״עקרון ה׳רדיפה אחר מטרה׳ מלמד על מהלך ישיר שהאדם נוקט כדי להשיג את ה׳מטרה׳. המהלך הישיר הזה כרוך בשליטה בלי מודעות.״
״..גישתנו הנמהרת לדרישות לתיקון. גישה זו מתאפיינת בכך שאנו מנסים להתמודד.. מתוך ׳רדיפה אחר מטרה׳ ומוסיפים לפעול שלא מתוך מודעות.. נתבונן למשל בילד הלומד את הפעולה הפשוטה של כתיבה. התלמיד הלא קואורדינטיבי הממוצע לוקה בגורמים מעכבים שבגללם הופך לימוד הכתיבה לתהליך מסובך עבורו.. כל הוראה של המורה..לעשות או לא לעשות פירושם בנייה של סדרת פעולות ספציפיות להשגת ה׳מטרה׳.. התוצאה לא תהיה טובה.. בנסיונותיו להתגבר על גורמים מעכבים המורה כופה על התלמיד.. כדי להשיג מטרה ספציפית..״
אלכסנדר מציע אפשרות חדשה
״עקרון ה׳אמצעים שבעזרתם׳ קשור לשקילת הסיבות והתנאים הקיימים ולמהלך עקיף ולא ישיר שהאדם נוקט כדי להשיג את ה׳מטרה׳. הוא מביא לידי שימוש נאות במנגנונים ובונה את התנאים ההכרחיים לפיתוח מוגבר של הפוטנציאל.״
״..ההנחיות הניתנות לתלמיד מבוססות תמיד על העיקרון שיש להפסיק את הרדיפה העיוורת אחר ׳מטרה׳, ובמקום זה יש לשים לב ל׳אמצעים שבעזרתם׳ תושג המטרה.. המורה יכול להחליט על פי שיקול דעתו אם יאמר או לא יאמר לתלמיד מראש מהיא המטרה שאותה שניהם רוצים להשיג. כך או כך, הוא יעשה הכל כדי לשכנע את התלמיד שבין אם המטרה כזאת או אחרת- אין זה משנה. שכן, 1. בהנחה שהמורה יודע מהם ה׳אמצעים שבעזרתם׳ אפשר להשים את המטרה המסוימת. 2. והתלמיד מבין היטב את ההנחיות הנוגעות לאותם ׳אמצעים שבעזרתם׳ וחוזר עליהם במודע. 3. והמורה נעזר בידיו המיומנות כדי להעביר לתלמיד את התחושה האמינה התואמת את ההנחיות (כאן, יש להעביר זאת מהגוף לרגש או לשכל, בהתאמה). כי אין זו אלא שאלה של זמן עד שתושג ה׳מטרה׳, תהא אשר תהא.. במילים אחרות, התלמיד מתבקש לטפל באמצעים, והמטרה תושג מעצמה. בדרך זו האחריות לתוצאה הסופית מוסרת מעל התלמיד. אין לו מטרה שלמענה עליו לפעול, ולכן אין שום דבר שעליו לעשותו נכון.. באופן הגיוני אפשר להניח שהמהלך הזה, המשחרר את התלמיד מכל אחריות לתוצאות, ישחרר אותו גם ממתח ומחרדה..״.
(״שליטה עצמית מודעת ובונה״/ פ׳ מתיאס אלכסנדר)
ומה לגבי התוצאות?
התוצאות אינן תלויות בנו או בתלמיד. בידינו רק להנחות ולכוון מתוך תמיכה , אמון ואהבה ובידי התלמיד להיות קשוב, לשים לב, לנסות. זוהי ההצלחה!
עלינו לשים לב לנטייה שלנו להזדהות עם התוצאות. לעיתים אנו מזדהים עם התוצאות ה׳חיוביות׳ והאגו מתהדר בנוצות ההצלחה. לעיתים אנו מזדהים עם התוצאות ה׳שליליות׳ ובטחון העצמי שלנו נפגע קשות. לעיתים אנו משליכים את התוצאות על האחר- על התלמיד/ המורה.. בכל אחד מן המקרים הללו אין אנו משרתים את עצמנו או את האדם שמולנו. הפחד, המתח והלחץ המגיעים כתוצאה מהזדהות זו, הם בעוכרינו. זה ידוע לנו.
כולנו תלמידים. כולנו מורים. אין איש אשר יגלה לנו דבר אשר אינו נח, ער למחצה, בשחר ידיעותינו…
[mylinks]
