אתמול הרגשתי איך זה להיות בעולם כשאני בחוויה הסובייקטיבית שלי לגמרי לבד ולא מובנת. דיברתי עם חברה ופתאום שמתי לב שיש הרבה מלל שאני נותנת עוד ועוד דוגמאות ומסבירה שוב במילים אחרות ובעיקר ראיתי איך אני שמה לב לכל זה ומשהו בי לא יכול להפסיק.. יש צורך עז להכנס לכל הפרטים והוא חזק ממני.
היו רגעים קצרים שהגעתי לצומת ולכאורה התאפשרה לי בחירה. יכולתי לעצור. להפסיק. לתת לזולת לדבר. לאפשר לדברים לרדת יותר לעומק..
אבל מיד עלה פרט נוסף, שהייתי חייבת לדבר גם עליו וזה נמשך.. עד שהחברה עצרה אותי בהחלטיות ושאלה "מה קורה עכשיו?"
באותו רגע שמתי לב לבדידות גדולה בתוכי ותחושה חזקה של חוסר מובנות. כאילו שאני ככ לבד כלואה בקשיים בכאב בסבל של עצמי. שאולי.. אם.. אספר את הכל לפרטי פרטים עד הסוף- מישהו יוכל להבין אותי ואת הכאב שלי ולהיות איתי באמת. כך לא אהיה בודדה ככ עם כל מה שקורה לי מבפנים ומבחוץ.
רציתי 'להכניס אותה לראש שלי', שתדע בדיוק מה קורה שם ואיך קורה שם ואז היא תרגיש כמו שאני ואולי אפילו תיקח ממני קצת את האחריות ותגיד לי משהו כמו 'המצב הוא כזה וכזה' ו 'את צריכה לעשות כך וכך'.
ואולי כולנו רוצים בזה וזקוקים לזה אבל, באותו רגע התקיימה בי האמונה/ תקווה/ טעות שרק דרך המלל.. זה יכול לקרות. משהו בי איבד את האמון בקשר שאיננו וורבלי. בזה שאפשר לשמוע אותי, לראות אותי, להבין אותי ולהיות איתי גם אם לא אומר או אעשה דבר. משהו בי איבד את האמון בקשר אנושי פשוט, בסיסי.. אמון שיש לתינוקות בשלב הטרום מילולי. תינוקת שיודעת שאם יהיה לה קר תגיע השמיכה ואם תהיה רעבה יגיע המזון ואם תרצה חום גוף ומגע הם לא יבוששו לבוא.
כנראה שהאמון הזה בעולם היה אמור להבנות בשלב ההוא. כנראה שנבנה רק באופן חלקי.. וחווית הינקות הזאת חוזרת ומקבלת ביטוי בחיי הבוגרים.
שמתי לב גם לחוסר הסיפוק שזה נותן- כמו לרצות להקיא את כל מה שיש בתוכי עד טיפת המידע האחרונה אבל השיחה נעצרת לפני שסיימתי לומר את הכל ונשארים עוד כמה דברים ממש חשובים שלא אמרתי. ובעצם, גם אם יהיה לי את כל הזמן שבעולם ואולי אפילו אסיים, ארגיש שהיה עוד דבר אחד או יותר שלא אמרתי וחוסר הסיפוק יעלה שוב.
וראיתי את חוסר הסבלנות המתעצם אצל מי שהייתה מולי וידעתי שאני צריכה להפסיק עכשיו אבל משהו בי התעקש ('רק עוד פרט אחד ואז היא תבין').. כאילו נלחם על חייו, על חיי..
אז מה באפשרותי לעשות? ראשית עלי להיות מודעת לכך שזוהי הרגשה סובייקטיבית שלי שנובעת מחווית ילדות מוקדמת. שנית, עלי לעשות תיקון לחוויה הזאת. המלל איננו נותן תיקון- הוא רק משאיר אותי ב'לופ'. מה שייתן תיקון זו התחושה שמישהו מבין אותי גם כשאני לא מדברת, שמישהו יכול לראות ולזהות את הבעות הפנים ושפת הגוף שלי ולתת לי את מה שאני זקוקה לו בזמן אמת.. אפשר לקבל את זה ממטפל/ת או מאדם קרוב שהיכולת האמפתית שלו גבוהה ואפשר גם לתת את זה לעצמי ע"י זיהוי הרגש/ הצורך ואפשור פחות או יותר מיידי של מה שאני זקוקה לו- כמו שכשאני רעבה- לזהות את זה כמה שיותר מהר ולתת לעצמי מזון. או כשאני זקוקה לחום ולמגע לתת אותו לעצמי באופן כזה או אחר- למשל, לעשות מקלחת טובה מלאה בתשומת לב לעצמי ולגוף שלי או למרוח קרם ידיים ברכות ובנעימות עד כמה שאפשר וכמובן לשים לב גם להיבטים רגשיים.
*כדאי להוסיף שלדעתי, מתחת לכל אלה יושב, באופן פרדוכסלי, פחד מלהעמיק, מלהיות בשקט שיפגיש אותי עם כל המפלצות שבתוכי. מלהיות עם הריק שבתוכי.. אבל זו כבר שאלה לזמן אחר.
הכותבת, כרמית אוזן, היא מאמנת טרנספורמטיבית, לפרטים נוספים