כדי לעבוד עם כלי זה, כדאי להתחיל קודם עם "הקול בראש 1". מומלץ אבל לא הכרחי..
בשלב הראשון, למדת להכיר את הקולות המחלישים, הביקורתיים. השלב השני הוא השלב בו נחדש את הקשר עם קולות תומכים, אוהדים ומחזקים שיש בנו. לפעמים נראה לנו שאין כזה דבר בכלל (בעיקר בתקופות קשות), אבל הם קיימים אצל כולנו. יתכן שכבר מזמן איננו מצליחים לשמוע את קולן. אבל, הן שם והן מדברות. הן בדרך כלל שם מתקופת הילדות שלנו- כשעוד הרגשנו בטוחים, סומכים, אהובים, מיוחדים, חופשיים..
בקליניקה אני מגלה שהסקאלה היא רחבה מאוד, יש אנשים שמצליחים להתחבר בין רגע לקולות האוהדים בתוכם ויש כאלה שלוקח להם זמן רק לדמיין את קיומם, יחד עם זאת, לא נתקלתי באנשים שלא הצליחו לעשות זאת בסופו של דבר.
הסיפור האישי שלי נמצא בקצה הקשה של הסקאלה הזאת.. התקשיתי מאוד למצוא ואף לדמיין את הקולות האוהדים הללו. הייתי צריכה לשכנע את עצמי שהם בכלל קיימים אי שם במעמקים. לאחר שיכולתי לזהות בקלות ואף לקבל ללא הזדהות כמעט את הקול הביקורתי, היה ברור לי שאני ממשיכה הלאה. התחלתי לבנות את הקליניקה ואת מרכז הסדנאות וידעתי שכדי שיגיעו לקוחות, עלי להאמין בעצמי, לזכור שיש לי מה לתת ושאני טובה במה שאני עושה.. החיפוש אחר קול תומך ואוהד שכזה היה ארוך אבל לא ויתרתי, בסופו של דבר גיליתי שם ילדה שובבה, פרועה ודקת רגליים שיודעת את כל הדברים הללו ויותר, עם הזמן הקשר כל כך התחזק איתה שכבר לא הייתי צריכה לקרוא לה או להזכר בה, היא פשוט הייתה, נוכחת ומחזקת. והיא עדיין. כאן:)
אם אין לנו קשר עם הקולות האוהדים שלנו, פעמים רבות לא נצליח למצוא בעצמנו את הכוחות כדי להתקדם למרות הקשיים והכשלונות, ברירת המחדל שלנו תהיה מחלישה ולא מעצימה, וגם חיינו יתנהלו בהתאם. אבל, אם הקול של דמות אוהדת כזאת יוכל להגיע אלינו, תהיה לו השפעה על הרגשות והמחשבות שלנו ומכאן גם על הבחירות והתגובות שלנו. הקולות הללו הם קולות עדינים ורכים, כדי שנוכל לשמוע אותם עלינו לפנות להם מקום, לקרוא להם ולשים לב כשהם כאן.
אז בואו נזמין התכוונות ומוכנות לעבוד ונתחיל..
הקול בראש (2):
*יש לקרוא קודם עד סעיף 3 ורק לאחר מכן להתחיל את התרגיל. עליכם להיות מצוידים במחברת וכלי כתיבה.
- נקח לעצמנו כמה רגעים להרגע, להיות שקטים. נעצום עיניים. ניקח נשימה ונשים לב איך האויר נכנס ויוצא, נשים לב לאף שלנו, לחזה ולבטן. אם זה קשה, אפשר פשוט לשים לב לכפות הרגליים או הידיים שלנו. לחוש אותן.. אם עולות מחשבות אחרות. זה בסדר, כשנשים לב לכך נוכל לחזור שוב לנשימה.
- יש בתוכנו דמויות אוהדות, כאלה שכבר מזמן איננו מצליחים לשמוע את קולן- הן שם והן מדברות- אלא שהקול שלהן לא מגיע אלינו. הן בדרך כלל שם מתקופת הילדות שלנו- כשעוד הרגשנו בטוחים, סומכים, אהובים, מיוחדים, חופשיים.. בואו תזמינו דמות כזאת, דמות אוהדת ותתבוננו בה עד לפרטי פרטים: איך היא נראית: גובה, צבע עור, צבע שיער ואורך שיער, עיניים, מבנה גוף- רזה שמנמן.. מה היא לובשת.. גיל: האם מבוגרת, זקנה, צעירה.. ואולי אפילו יש לה שם: איזה שם עולה לכם עכשיו בראש.. עכשיו, בואו נשמע מה היא אומרת: מילים/ משפטים (חשוב מאוד!) יש להקשיב לכל מה שהיא אומרת בקשר אליך. היא יכולה להיות דמות מוכרת/ דמיונית/ או כל דמות אחרת שעולה בראשיכם.
- קחו נשימה. לאט פתחו עיניים. כעת הקדישו כמה דקות וכתבו את שם הדמות, את המאפיינים שלה ואת המשפטים שהיא אומרת.
- במהלך היום, כשמופיעה הדמות הביקורתית, זהו אותה בשמה ותנו לה לדבר. לאחר שתסיים הזמינו את הדמות האוהדת ותנו לה לדבר. זה נראה כך: "אהה, את פה אהרונה" וניתן לה לדבר עד שתסיים אז נקרא לדמות התומכת וניתן לה לומר את מה שיש לה באותו נושא.
יתכן כי בהתחלה יראה לכם התהליך מוזר, מסורבל ומלאכותי. אבל, אם תקפידו לתרגל, לאחר זה מה, תוכלו לראות שהקולות התומכים והמקדמים יגיעו תמיד יחד עם הקולות הביקורתיים- אז תוכלו לדעת שהאוטומט שלכם השתנה וכעת, הנתיב השלילי, המעכב, המקשה הוא לא הנתיב היחיד אלא הוא תמיד!! מגיע עם הנתיב החיובי, המקדם והתומך. כעת הבחירה אפשרית!
השלב האחרון בכלי זה (הקול בראש 3) הוא אימוני מאוד. הוא בעצם לוקח את שני השלבים הקודמים ומייצר מצבים בחיים בהם נוכל לבחור אחרת ולראות את פירות עמלנו הלכה למעשה.
המסכנות היא ארץ אוכלת יושביה. ראשית, היא ארץ- עם מזג אוויר משלה, עם נופים משלה, עם חוקים משלה.. החוקים שלה הם שתושביה הם קורבן לנסיבות. הנסיבות החברתיות, הכלכליות, ההסטוריות, וכן הלאה.. הן אלה שמנהלות להם את החיים. ובארץ הזאת, מה לעשות.. בדרך כלל אין מזל! נופיה עלובים וחצרותיה לא טופחו מעולם. מזג האוויר בארץ המסכנות עכור וכמו עננה של ערפיח רובצת תמיד מעליה, מכבידה על הנשימה, מקשה על הראות.
כל כך הרבה שנים
לא אתן כאן הצעה לשינוי. גם לא דרך כנראה. אז מה כן? באמת(!!) שאינני יודעת מה יצא מזה.. אבל יש לי התחלה ממש טובה: המציאות!
תחיל בכך שאומר שבדרך כלל הורינו רוצים בטובתינו. הם רוצים שיהיה לנו טוב ושנגדל להיות אנשים עצמאיים ומצליחים.
בת 11, המתבגרת הקטנה- גדולה שלי. נוסעת עם סבתא וסבא לטיול בן 8 ימים באיטליה. ופתאום אני מרגישה עד כמה אני תלויה בה!
אני לא רוצה לגדול, אמרה לי בתי הבכורה (11). אני רוצה להשאר קטנה. אני אפילו רוצה להיות בת 5 שוב. ללכת לגן ולאכול את הכריך עם ממרח התמרים שהיינו אוכלים כל אחר צהריים.
אחד הסיפורים הגדולים של חיי.. אני רואה בעצמי משהו שאינני אוהבת (לא אוהבת זה בעדינות) ופשוט לא מוכנה לקבל את זה או את עצמי עם זה, מתחיל מאבק.. שלי.. עם עצמי.. עם גינוי וביקורת וכעס ואשמה 'אבל זה שווה', אני אומרת לעצמי.. כי בסופו של דבר אנצח ואפטר מהדפוס המעצבן הזה.. הראש שלי אומר לי שרק ככה דברים יכולים להשתנות, רק כך אתקדם ואתפתח ואהיה מי שאני רוצה להיות.. קצת כמו מדינת צבא.. עד שנמאס לי ועצרתי לבדוק את הדברים. עם ההבנה הגיעה גם דרך אחרת: אפקטיבית יותר, בריאה יותר, עדינה יותר.
אני זוכרת חוויה חזקה מתחילת שנות העשרים שלי. ישבנו כמה חבר'ה ביחד, דיברנו, צחקנו, שמענו מוזיקה ופתאום מילאה אותי תחושה של חוסר משמעות. הכל סתמי. מיותר. מרוקן ממשמעות. זה לא היה מצברוח או מלנכוליה וגם לא רגש חולף אחר או מחשבה. זאת הייתה תובנה.
המילים המנוגדות לעצמאות הן שעבוד ותלות.
הידיים כבדות. הרגליים מדשדשות. העיניים נוטות להעצם.. כך בכל פעם שניגשת לעניין הזה שלך, שהחלטת לעבוד עליו/ להתקדם איתו.. ופשוט- אין לך דרייב!!
אולי אפשר לעצור לרגע
מה אם אהבה תהיה המגדלור שלי?
האנרגיה שאת מבקשת לצבור היא בתוכך. את מלאה בה. ואת גם מלאה בביחד ובאהבה. 
אין דבר יצירתי יותר מהטבע, אמרה לי שלי חברתי ואין מורה טוב ממנו, מוסיפה אני על דבריה.
היא מגיעה אלי בכל יום שלישי. אחר הצהריים. יושבת ומפטפטת בלי הפסקה. אני יודעת שהמצב החברתי שלה לא טוב לכן באה. אני יודעת שגם בלימודים היא מתקשה. בדרך לא דרך סיפרה בקושי שיש ילדה אחת שמצבה החברתי חמור משלה. על הכאב היא לא מדברת. אבל היא זועקת אותו בכל רמח"ח איבריה.
היית נחושה
מטרה ראויה, מטרה לא ראויה ותוצאות אפשריות
כל העולם כולו גשר צר מאוד. חיינו מורכבים ממעברים- ממקום למקום, מתקופה לתקופה, משלב לשלב, ממצב למצב. מעברים יכולים להיות פנימיים (התפתחותיים, רגרסיביים, רגשיים, גופניים, שכליים) וחיצוניים (מעבר דירה, מקצוע, זוגיות, המעבר לאמהות, גיל ההתבגרות, פרידה, מעבר מגן לבית ספר, מדינה..).
כולנו סובלים מהתופעה הזאת שנקראת לחץ.. אבל הטווחים הם רחבים: אצלי באופן אישי יש לחץ שקשור בזמנים- אני שונאת לאחר ואני מלחיצה את כולם כדי להמנע מאחורים.. לא נעים, ובכל זאת, אפשר לומר שאני לא נמצאת על הקצה הקשה של הסקלה.. (לא בנושא הזה לפחות:).. יחד עם זאת, אני פוגשת מטופלים רבים בקליניקה שהלחץ ממש פוגם בחייהם, לחץ ממבחנים, לחץ מעמידה מול קהל ועוד.. עם מרבית המטופלים אני עובדת במקרה זה מבפנים החוצה- נעבוד עם מקור הלחץ ובעצם נשנה את החוויה הפנימית מול המצב המלחיץ.. אח"כ גם יגיע שילוב של התהליך בחיי היומיום..
לפגוש את עצמי
תהליך קצר וממוקד לקביעת מטרות ולהשגתן. תהליך זה מעלה את רמת המודעות של המאומן ליכולותיו, כישוריו, אמונות הבסיס שלו ודפוסי התנהגות מעכבים ומקדמים ומאפשר לו לרכוש כלים לעבוד עם מודעות זו כדי להשיג מטרות נוספות בחייו. אינטגריטי הוא עקרון בסיסי באימון- אומר, מתכוון, עושה.
ובכל זאת ולמרות הכל הוא קיים!
מהו בכלל לחץ חברתי? לחץ חברתי הוא מצב בו החברה מפעילה לחץ על יחיד או יחידים בה כדי שיתנהג/ו באופן מסוים. כמה מילים על הנושא וסיבותיו ובעיקר כיצד אפשר לעזור..
הדרך של שינוי החוויה היא דרך של התנגדות ומאבק (לחוויה ולמה שהיא מביאה איתה). הדרך של שינוי העצמי- היא דרך של קבלה והתפתחות. באיזו דרך אני רוצה לבחור?
